Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 96

פרדס ׳<>9 פקלאנסקי אסף מהרה את כל חילו ויבוא למאהליב טרם שבא שמה רדזיוויל, *יתעתד למלחמה. על האזרחים הנוצרים הגרים ו במגרשי העיר וסביבותיה פקד שיתקבצו עם משפחותיהם ורכושם לתוך העיר, שהיתר. מוקפת חומה רק בחלק הזה, בעת שהמגרשים היו פתוחים ונקל היה לחיל פולין לכבשם. אז הגידו לפקלאגסקי בי היהודים שגתחיבו חובת גלות עוד בשנה העברה יושבים בתוך העיר וצר המקום הזה להכיל את כל התושבים שנתקבצו מהמגרשים והסביבה מפגי סכנת מלחמה. 1שר הגדוד החליט כי באה העת לעשות נקם ביהודים ולטהר את העיר מאהליב מבני .האמונה השנואים לו ולהאזרחים בעלי דתו, ומלבד זאת פחד פן יתנו היהודים ידם לחיל פולין ויתחכמו לרבנים את רדזיוויל לתוך העיר הנצורה. הסכנה היתד. קרובה, וגרוש קהל גדול של יהודים עם נשיהם וטפם היה צריך להעשות בלי עכוב. מה עשה פקלאנסקי? בגזרו על היהודים לצאת מן העיר טרם באה במצור, .הבטיחם שישלחם בלוית אנשיו למחנה רדזיוויל, אשר יקבלם באהבה כנתיני פולין הבורחים מפני האויב. לא נדע אם הבינו היהודים את מר גורלם או האמינו להבטחת הצורר, אך בכל אופן לא יבלו להתנגד לפקודתו ויצאו מתוך העיר עם נשיהם וטפם ורכושם ויתקבצו על פני השדה בסביבת מאהליב. שם התפרדו ע״פ פקודת פקלאנסקי לשתי מחנות 5 האחת התיצבה בקרבת הכפר פ ע צ ר ם ק על אם הדרך, והשנית חנתה על יד היער העולה. לכפר פא ל יקוו י טש. בבליון עינים חבו שתי המחנות האלה לביאת המנהלים שהבטיח פקלאנסקי לתת להם לשלחם אל מחנה רדזיוויל. ,אך כאשר נכזבה תוחלתם באו במבוכה, ואולי ביראם לנפשם הרהיבו עוז לשלוח שלוחים אל הנסיך הליטאי ולהודיעו מהסכנה המרחפת על ראשם ומתבסיסי האויב שנתבצר במאהליב. פקלאנסקי, בראותו כי עוד מעט והיהודים עם חרמו יתחברו אל הפולנים ונוספו על שונאי מסקווא, אמר לגמור את אשר זמם, וימהר לצאת מן .העיר עם כל חילו ויתנפל על קהל הנולים העומדים על פני השרה ויהרגם כלם בלי חמלה, מבלי השאיר להם שריד. כל רכוש היהודים היה לשלל להפקיד האכזרי ולחבריו, .אשר שמחו מאד במצאם בשלל הרבה בסף וזהב וחפצים יקרים שטמנום הנולים מפני פחד האויב. בתאותם להון, שהיה נחוץ להם לצרבי מלחמה, השתובבו הצוררים עד מאד ויפשטו מעל גופות החללים את בגדיהם, ויחפשו בחורים ובסדקים וימצאו כסף בחלות הלחם, שאפו הנולים לפני צאתם מהעיר, ונם במקלעות שערי ־הבתולות. את גופות ההרוגים צוה פקלאנסקי לקבור בבורות שחפרו בשדה באותם המקומות שעמדו שם שתי מחנות הנולים. בעת שיצאו היהודים מתוך העיר לא הספיקה השעה ביד אחדים מהם לעזוב את בתיהם; ואולי נם בכונה התמהמהו בתקותם להסתר עד יעבר זעם..כאשר הניעה להם השמועה שאחיהם הנולים נהרגו בלם על פני השדה, נפלה עליהם חרדה