Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 268

פרדס 268 החיים הולך ושוטף כנחל איתן במלא רוחב הארץ ואינו פוסק אף רגע בכל •פנה ופנה, כל איש ואיש הוא עולם קטן בפני עצמו, הוא הולך .ועומד, עולה ויורד , פועל ושובת, בוכה וצוחק חליפות ונאחז תמיד בסבך מקרים שונים, ואם כן מה זה מעכב לקחת כל אחד לנושא ספור, ולא רק ספור אחד כי אם ספורים הרבה מאד, לפי שנוי המקרים והשיחות והמעשים, החיים במחנים, בידוע.לך, אינם כלל כמעין המתנכר, ובבל זאת אף במי השלוח האלה ההולכים לאט אם באנו לכתוב אין אנו מספיקין, כי נם בני מחנים אוכלים ושותים כבני אדם, משוחחים ומריבים זא״ז כבני אדם, נם עוסקים במשאם ומתנם איש על פי פעלו; מעשרה קבין שיחה שירדו לעולם אף נשי מחנים הצעירות והזקנות לקחו מנה אחת אפים , והגברים נם הם בביהמ״ד ולהבדיל בביהמ״ר ובכל מקום יעבידו את לשונם עבודה לא מעטה; ואם באמת כל עלילות מצעדי גבר, כל פעולה דלה וכל שיחה קלה שבין איש לאשתו ובין נבר לעמיתו יכולות הן לתת די חומר לספור, אז כל איש ואיש מקרב בני מחננו מסונל להיות נושא כמה וכמה ספורים, ואחד הצירים הבא מחנימה יוכל לזכות את ישראל בספורים הרבה אין קץ, הנה נחום קטן הקומה ועב הכרם,המכונה אצלנו בפי כל בשם ״הלץ״-התזבר אותו? זה נחום האיש מלא אנקדוטים ברמץ ממש ומרבה לספר תמיד מעשי מהתלות ודברים מבדחי דעת השומעים 5 ואם באמת מכל אנקדוט קל יוכל להבנות ספור, אז יוכל המספר למצוא בנחום הלץ שלנו המונים המונים אוצרות ומטמונים, אבל, אחי, הן כותב הנני אליך וזה פוטר אותי מהוביח ברב דברים שלא כן הדבר באמת. לאו כל אדם זוכה ולא כל מעשה ראוי להיות ציר נאמן, אשר עליו תסוב מערכת הספור. איזהו נ בו ר ברומן או ספור? לא נבור בגבורתו, כי גם החלש יאמר ״נבוד׳ אני, ובלבד שיהיו לו איזו סימנים נכרים ובולטים במינם ויוכל להיות לטיפוס בהיר באיזה צד מן הצדדים המציין אנשים כגילו. נושא־ספורים אפשר ודרוש לבקש ולמצוא בכל הכתות והמפלגות בחיים, בעולמות העליונים כמו בדיוטות התחתונות, הכל לפי הסופר וחוג התבוננותו; אבל כשם שהציר האמן, הבא לתאר בשרד על יריעות בד, לא יקח לתבנית כל איש ואיש מן השוק, ב״א בוחר הוא ככני אדם מהוגנים למטרתו, אשר קלסתר פניהם ותוי צורתם יביעו אומר ויחוו דבר מה,- כן גם צירי העט אינם רשאים לקחת מכל הבא ביר לעשות במתבנתו ותבניתו. כי ישנם בני אדם אשר פרצופם דומה לגולם, שאינו מביע כלום, וכל פרשת חייהם לא רק ללמד על הכלל כלו כ״א גם ללמד על עצמה לא יצאה, ואם תבא לצייר גולמים כאלה תצא תמונה כהה ומטושטשת, כמטבע זי שנמחקה צורתו, שאין לה כמובן כל ערך, עד כי גם הקורא היודע ומבין שהחיים הפשוטים כשהם לעצמם יש להם זכות להיות מתוארים ומצוירים ״בהיכל הספרות", אף הוא ימשך בכתפיו וישאל כמשתומם: מאי קא משמע לן? תמונה זו מה טיבה ולמה היא באה? כי הקורא. ההוא יודע ומבין ג״כ שלא "המעשה"