Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 259

259 מכתבים ממידד לאלדד י הקשיבה אל דנתי בי דלותי מאד - הכתוב הזה בתהלות דוד קמ״ב) עולה עתה על זכרוני עפ״י פירושו המחוכם של דרשן אחד. מובן מאליו שאין המקרא הזה אומר אלא דרשוני, ובאמת אם ״דלותי מאד״- קינה מיבעי ליה ולא מזמור ורנה, אבל הכל עולה יפה ע״ד משל: בני ביתו של גביר האמונים עלי תולע ובל טוב לא יחסר להם, הם יוכלו להצהיל פנים ולמצוא חפץ ועונג במנחת אבותם רק בעת שהמנחה רבת ערך היא ויקר מאד מברה, אבל בני עניים ואביונים המבקשים לחם ואין ונפשם כל היום רקה ושוקקה, הם יצהלו ויחנו כעל בל הון בהביא להם אביהם מן השוק פת לחם פשוט. וזוהי בונת הכתוב: "הקשיבה אל רנתי"- ועל פי סבת הרנה תבין ותדע "בי דלותי מאד". נם רנתי הפעם אין זו אלא סימן מובהק "בי דלותי מאד׳/ ר״ל בי דלה מאד ספרותנו העלובה. תרגום ספור פרזי - באיזו ספרות יוכל דבר בזה לעורר רוח עליצות מיוחדה? הן בכל אחת מספריות אירופה אף היותר עניה, התרגומים הם מעשים בכל יום ובכל שעה. אין ספור בשפה אחרת נכבד ברב או במעט שלא יעתק תיכף לשפת הארץ, ואם הספר הוא מעשה ידי סופר נודע אז יתורגם לא רק פעם אחת ב״א בתרגומים אחדים ע״י מעתיקים שונים. ואצלנו התרגום של "דניאל דירונדה" אחרי ט״ז שנה מיום צאתו לאור הוא מקרה יוצא מן ההרגל, כמעט נס להתנוסס, מעין תקופה חדשה בספרותנו... הוי עניותא! הוי דלות! הזוכר אתה' את ר׳ כתריאל דלפון מקבציאל, אשר היתה מנוחתו כבוד בעירנו מחנים במלונה קטנה מול בית חותני? הזוכר אתה איך ראינוהו פעם באחד מערבי הקיץ שב מן השוק בפני להבים וקרב אל ביתו כהולך במחול ושתי ידיו הגדולות, אשר באחת כבר לחם ובשניה איזו מטבעות גדושת,נשואות למעלה כדגלינצחון, ובני ביתו הצאצאים והצפיעות רוקדים כנגדו בפנים מאירים מרב גיל והדוד, ף בדמות ר׳ בתריאל דלפון מיודענו תתיצב לפני ברגע זה ספרותנו העניה בכל יקר תפארת גדולתה בשנים האחרונות. אם זו היא עשירות, רבונא דעלמא - מה דמות תערך לעניות?! אלדד אחי! זכר תזבר אל נבון איך לא אחת שוחחנו ונאנחנו שנינו ותשוח עלינו נפשנו ע״ד הדלות הנוראה של ספרותנו. אבל "השאלה הארורה" הזו תקפתני עוד ביתר עז מיום עזבך אותי לאנחות, ובמעט לא תתנני השב רוחי ולהסיח דעתי ממנה עד ארגיעה. לא אדע נפשי אם הסבה היא, כי אתה אלדד, "האני השני" שלי, נסעת מזה ואני נשארתי גלמוד בערער בערבה, באין רע נאמן לשפוך שיחי בחיקו ולהקל מעט את כאבי האנוש, או אולי גרמו לזה התרועות והזמירות בימים האחרונים לכבוד הגבירה החדשה מרת ספרות ישראלית, שהן מגדילות מכאובי על אחת שבע ובמו מפזרות מלח על פצעי הנאמנים,- איך שהיא, הנני שרוי בצער כמעט בל הימים ומתהלך קודר כאבל ממש. מרגיש אני תמיד כמו אש לוהט עצור בעצמותי, אש החמה והקנאה. חמה יש לי על הלבלרים היוצאים בקולמוסם על הבמה ביד רמה