Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 81

81 פרורים בדמות־דיוקנו זו, שנחרתה על חומר מורכב ונקפאה ונקבעה לדורות ז כי אם ׳ אדרבא, ראו בה עוד כעין מחיצה המבדילה בין רעיונם ובין העם.- אך ההתנגדות הזאת פסקה סוף סוף ביחד עם הנבואה , ובראש העם התיצבה "הכהונה"(אם גם לא תמיד נקראה בשם זה> לבדה, בתור יורשת יחידה של הרעיון הנבואי, מבלי שיכול האחרון להגן על עצמו ולהמשיך פעולתו על פי דרכו, באין לו עוד "נושא מיוחד׳ בתוך החיים. לפיכך, כשהגיע זמנו של רעיון זה, כלומר חלקו הכללי, לצאת מגבול ישראל ולהיות לכה פועל בחיי העולם כולו, לא יבלה אותה היהדות הכהנית ללוותו על דרכו ולשמרו בטהרתו המקורית בתוך המון הכהות השונים שמלאו חללה של החברה. רק רגע אחד התיצב על כן בתור כה מקורי, וכטפה שנפלה לים הגדול נתערבה ונתרבבה פעולתו שם תיכף באלפי פעולות אחרות מצדדים שונים; ובהיות פ ה מספר הכהות הזרים לו גדול הריה יותר מאשר במקום מולדתו לפנים, לבן נגלתה פעולתו הפעם במרה עוד יותר קטנה.- אלמלי קמו עתה נביאי ישראל מקבריהם והתבוננו על תוצאת פעולתם בכל רחבי ארץ, לא היתה להם איפוא בל סבה לישב בשלוה ולשמוח בנצחונם. אדרבא, עתה, אחר נסיון ארוך של אלפי שנה, היו מכירים עוד יותר את הצורך המוחלט במציאות ״נושא תמידי מיוחד״ לרעיונם ה ב ל ל י, היו מתמכרים מפגי זה עוד יותר לרעיונם הלאומי, וברגש עוד יותר בוער מאשר לפנים היו שבים וקוראים עתה ג ״מי יתן והיה בל עם ה׳ נביאים״. קריאה מעין זו נשמע אמנם לפעמים באמת נם עתה מפי חכמים ורבנים שבמערב, בעלי התורה הידועה על דבר ״תעודת ישראל״ בעמים; אבל, לפי האמיר, נבדלת ״התעודה״ הנבואית משלהם בשלשה דברים: א> בל עצמותה הוא לא גלוי איזו אמת מפשטת חדשה ולמודה לכל העולם, עד שסוף סוף תורע לכל והתעודה נמלאה,- כי אם משיכת החיים המעשיים לצד אחד ישן גלוי וידוע לכל, בלי כל אפשרות להגיע באיזה זמן לנצחון שלם ומוחלט; ב> והמשיבה הזאת, בהיותה מעשית ולא עיונית, דורשת על כן, כתנאי מוכרח לאפשרותה, לא הפזור ה מ ו ח ל ט של כנסת ישראל בין האומות, כי אם, אדרבא, התאחדות והתרכזות כחותיה, לפחות - חלקית, במקום שתהא יכולת בידה לנהג חייה בדרך הנאותה לתכונתה 0 ובאין לה למשיבה זו בל תקוה לנצחון שלם על יתר הבחות המושכים את החברה האנושית לצדדים אחרים, לכן לא יהיה לה - וממילא גם לבעליה - קץ ותכלה עד עולם, אלא אם כן יחדל האדם מהיות עוד אדם וחייו חיי אדם,כי אם "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".