Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 271

- מה אתה שח? - קרא שמחה ׳ פנחס מנהמת לבו והפרת פניו ענת" בו שפרחה נשמתו - האם טחו עיניך מראות, שהיהודים הרודפים אחרינו כמעט כלס קצבים אנשי חיל הם, ואתה תשלחני להלחם ננד בעלי אנרופין כאלה? - הפעם אני רואה, כי איש הירא ורך הלבב אתה. ואני בתמי תמכתי בך, שמחה-פנחם יקירי! אולם חי ה׳ ובתך צורי, באלהים בטחתי ממי אפחד? הוא יקם פערה לדממה וינחנו למחוז חפצנו בקול רנה וישועה... - אהה! - קרא ש מ ח ה ־־ פ נ ח ם בקול בוכים - שני מנינים יהודים , כלם גבורים עומרים עלינו לבלותנו, ואתה אומר שירה?. ♦♦י♦♦♦♦♦♦♦♦♦*♦♦♦♦.♦ פה עמוד נא , קורא ארך אפים ורב חסד! עיניך הרואות, שמהלך מפורנו זה הוא על דרך המרה הישנה. כן היה מנהג המחברים הקדמונים, עליהם השלום, ככדי להחזיק בכנף הקורא התם, שבא ברשותם, לבלי ימלט חם ושלום מידם בטרם שנגמרה קריאת מגלת ספרם, השכילו לפסוק באמצע הענין המושך את הלב ובקשו ממנו רחמים, שימחול לעזוב בספור המעשה את ה״רב" או "בן המלך׳ ויטריח א״ע אל ה״י־בנית״ או אל ה,,בת ־ מלכה״. נעזוב נא גם אנחנו במחילת כבודך את הרודפים והנרדפים עם כל החיל הכבד הזה, אדם ובהמה , ונשובה לבית אלחנן הקצב לראות מה נעשה שמח, ולשמוע מה זה היה לו ל ך ן, כי מאם ב מ ז פ ב ק א ובחרב ח מ ל נ י צ ק, אשר על כן עזי את אשתי ודבק ב ש מ ח ה־פ נ ח ם? ד. גם מלאכי שלום מר יבביון על שיר בת״ישראל שנשארה עגונה חגורת שק על בעל נעוריה. בכה תבכה דינה בת אלחנן על בבודה כי גלה ממנה. חשך כסה פניה היפים, עיניה יונים דולפות מתונה - ומטפחת שחורה על ראשה ־- זו צעיף אלמנותה. ותבא גםאמה, צפורה הקצבית, לנוד לה ולנחמה והתנועע בראשה אנה ואנה. אחרי כן פתחה את פיה ותאמר. - אוי לה לאמך שעיניה כך רואות! כמה שנות עמל מנו לי בטרם זכיתי לראותך החת החופה עם אלוף נעוריך, שעלה לי בדמים יקרים מאד. דמיתי, באין לי בן, יאמר ה ו א קדיש אחרי מאה ועשרים שנה, והנה הה, שור ושבר! גם מיודעינו בוז יבוזו לנו, שונאינו ישחקו על משבתנו, ומה יאמרו הבריות! בכי בתי, אל תתני פוגת לבת עינך, כי הביא עלי קללה הרוצח ולא המל על בתי יחידתי, שטפחתי ורביתי, ונקולתי בעיניו ער כי ננב גם את לב חותנתו. - אם גם מאשת חיקו הסתיר הדבר - ענתה דינה ברוח נמוכה - מהותנהו על אחת כמה וכמה ,