Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 202

מצבם החומרי במדינה ועמל יסחר מעיניהם, יצאה פקודה לגרש את היהודים היושבים מרחק חמשים פרסה מן הנבול... לנבון נקל לדעת את הרגשות המרים אשר מלאו בימים ההם חררי לבב איש ישר נפש וטהר רוח כליליענטהאל, הרעיון פן יחשב בעיני אחיו בני עמו באיש לא אמון בו, ואולי גס ימתחו עליו קו חשד בי בעד בצע כסף נמאס היה שליח לדבר עבירה, רבא לעפר חיתו וימסך בבתי נפשו יאוש נורא, אשר התגבר בקרבו בתעצמות עזו בזכרו את השבועה אשר נשבע ליהודי ווילנא לנען את חצנו מן הענץ כמעט. יחל להאמין כי יש יסור אף דק מן הדק למגורתם, ופתאם יצא כמתגנב את ארץ רוסיה וישב בהחבא באניה ויברח אל הארץ החדשה בעירום וחסר כל. צעיף עלטה מכסה את מסע ליליענטהאל וערפל חתולתו ואדם אין לתת לו פת״ונים, אחרי כי עשה מעשהו פתאם לפתע ובחשאי מבלי הגיד מזה מאומה גם .לאוהביו הנאמנים בבריתו. רק לרעו ראטטעננערג באר את סבת מסעו לאמערקא בדברים האלה: "עוזב אני את אחי בני אמונתי הנאנחים והנאנקים באירופא, אשר אין לאל ידי להיות להם לעזרה, למען תקע לי יתד בארץ החפש, בין אחי החיים חיי חפש״. הקורא המבין יראה את הרוח הנכאה והיגון המרחף על פני המלות המעטות האלו, גם את הטפות המרות, את מפות היאוש האיום הנמוכות בהן, ועל כולם את רגשי השתתפותו בצרות אחיו בני עמו האמלל. אבל יאושו לא העביר אותו על השכלתו ורעותיה. לא מן ההשכלה. ומבני האדם נואש אלא מן המקום , ובהמצאו על אדמת הארץ החדשה אשר חפש הדעות ישב בה לכסא, משך בקסם שפתיו ובמתק מדברותיו, אשר חצבו להבות אש האהבה לכל הנברא בצלם אלהים, את בני עם הארץ לבית תפלתם ואת היהירים אל בית כנסתם, כאשר כתבו אז על אורותיו בבל בה״ע ללשונותם לגוייהם*). הנה שמתילפניך, הקורא, בזה תמונת משכיל נעלה הוגה דעות נודע לתהלה בקהל שרים ורוזנים ועם זה אחוז ודבוק בצור מחצבתו ומופר נפשו לתועלתו, לפי מושגי העת ההיא ומשאלותיה, תמונת איש רב פעלים וגדל עליליה עובד עבודתו לרבים, עבודה המה ומועילה ומקדיש לה טובת עצמו ובשרו ומבחר אונו וכחו, תמונת מטיף נעלה אשר ברוח שפתיו הרגיז את קירות הבערות ממקומם ועמודיה יתפלצון, גבור נערץ אשר ביום קרב נענע בראשו לכל החצים ואבני הקלע אשר ירו עליו ממחנה האויב ולא עזב את דגלו מידו, ומשכדתו בעד עמלו הרב היתה אי-תודה וכפית טובה באופן מגואל ומזוהם מכל הצדדים, לב מלא יאוש ונפש נאנחת ונאנקת,- תמונה לקוחה במלואה ובכל קויה הדקים מן החיים, אשר לו שפך ציר אמן מרוחו י) ה׳ נזרגליח בספרו ״שאלות חיי העברים״ צד 68,