Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 107

ספרותנו היפה ועתירותיה. רמתי, תבן אני מכנים לעפריים! כלומר: חפץ אני לדון לפניכם על "עניך אשר בו נתחבטו ואשר עליו הורגו כל הימים סופרינו הננסים והענקים; חפץ אני להטיף מלתי על הספרות העברית ועל ״השאלות״ התלויות בה. - ומדעתי כי ה חט ר הזה כבר היה למרמס לכל לבלר היוצא בקולמסו, ומרעתי כי "העניך הזה כבר היה למעמסה לכל קורא היוצא מסבלנותו - כי כשל כה הסכל למלט משא תריסר אלפי נמלא של ״שאלות הספרות״- לכן הנני עומד בפתח מאמרי וקורא בקול רם: מי האיש אשר דעתו רחבה במקצע זה ורוחו קצרה. מי האיש המצפה לחדשות ושונא לחזור על הישנות - יפן וישוב אל עסקיו התמידיים, או אל הסופר הפוסק לו מזונותיו הרוחניים בשעה זו, ואנכי נשבע לו כי לא יחר אפי בו בגלל "העדר הכבוד". ולא אקבל עליו שום תרעומות , כי בטוח אני ׳שאם אין הוא כאן הנה יש כאן קוראים אחרים, קוראים רבים מאד אשר חדתא קשה להם מעתיקא, והאוהבים דוקא לטחון קמחא טחינא ולשוב ולהפוך ברברים אשר כבר תקעו באזניהם כל הסופרים למיניהם... קוראים אדוקי־ישנות לא מעטים הם ב״ה בקרבנו. והמה, מסתמא, יפתחו גם למאמרי את לבם, ויעבירו את ״כל טובי״ על פניהם - ומה לי עוד? באמרי כי באתי לדבר על "הספרות העברית"- מובן מאליו כי הנני מוכן ומזומן לדרוש אך בגנותה, כי בזמן הזה כבר נמנו וגמרו כל סופרי ישראל שאין בכל העולם ספרות מנוולת בספרותנו דמתקריא "היפה", וכל סופר עברי אשר כבודו חביב עליו ואינו חפץ להשלח מחוץ למחנה כנזוף ומנודה, מחויב לתקוע בחצוצרה זו בכל כהו עד שתכלה הנשימה בריאתו 5 - לכן הנני רואה חוב גם לעצמי לשיר בקול רם את הפזמון שאומרים בכל קהלות הסופרים, והריני צועק כברוכיא: דלה היא ספרותנו היפה, דלה, רזה, חלושה, קלושה, מאוסה, וכו׳ וכו׳!- אולם מדאגה מדבר פן יחבא קולי בשאון הקולות היוצאים מפי רוב הסופרים, המנצחים זה את זה בנגינות הדומות לגגינותי - ואנכי "בעל גאוה" גדול ומקפיד אני מאד לבל להטמע בין גדודי הצועקים- לבן הנני ממהר להכניס בנגון הרגיל טוט אחד, אשר ער כה עוד לא נשמע מתוך