Rimmōn · 1922-01-01 · 4 (1922) · p. Seite 33 (לג)

■ הקהךשהת בקריז ד$מטת hvh מפס נ ר ר ד i י לג נראית לו כדמות אדם׳ ושחסר לו׳ כנראה׳ הכשרון לרכז את מעיניו בענין אחד׳ או אולי אין לו בכלל ע נין לנושא ציורו? נורדוי בוחן את חסרון הענין הזה של האמן עד לגבול הפתו¬ לוגיה׳ שבתור רופא היה מצוי אצלה ביותר׳ ואין דעתו מתקררת׳ עד שהוא מכניסו לסוג ״המוסריות הלקויה״ (Moral insanity). בספרות היה נורדוי מחבב את טורגניוב ולא את טולסטוי׳ כי בטולסטוי׳ ביחוד בספרו "המלחמה והשלום"׳ היה נפגש באותה שטת העבודה׳ שלא היתה רצויה לו׳ ה״משגת את כל הפרטים במדה שוד. ומעמידתם בשורה זה בצד זה לא לפי ערכם בשביל עצם הרעיון׳ אלא לפי יחוסם בבחינת התרגשותו של האמן• רעיון יסודי אין כאן אלא מעט׳ או שאיננו בכלל"• הנה מצאנוהו• האמן החדש אינו׳ איפוא׳ כלל אדיש כל־כך וגם לא חסר־כשרון לגמרי להביע את יחסו הנפשי לנושא הציור׳ אלא שהדבר נעשה לו לזרא׳ לבוא ולנסח את מראה־ עיניו במשפטי־מחשבה קבועים׳ בשעה שהוא הריהו שואף רק למסור לאחרים את התרגשותו׳ את זעזועיו או גם את תענוגיו השקטים ממראה עיניו• ואולם נורדוי ירא משום מה את ההתרגשות• הסבה האחת ליראה זו׳ שהוא מודה בה׳ היא׳ שבעקב שלטונו של הספונ¬ טני׳ האיררציונלי׳ כרוכה תמיד׳ לדעתו׳ התפרצות השגעון הדתי• ממאורע וגנר אנו למדים׳ שלא היה זה פחד־שוא• האיררציונליסמום היה פה לאחדים עם האנטישמיות• ואולם כיום אגו רואים׳ שגם יהודים׳ כברגסון׳ שסטוב או בובר׳ נעשים דברים לאיררציונליסמוס• המניעה שהיתה כאן בפגי נורדוי חדלה להיות בשביל רבים• בני־אדם רוצים לחיות פעם על הרגשתם ולא להיות תמיד בחור נאה׳ צנוע וחכם כמשה מנדלסון• הרי לא יועיל כלום! זהו אולי הלך־נפשנו העקרי בזמן הזה• הסופדים׳ שנדוגו על־ידי נורדוי ברותחים׳ זולה׳ מטרלינק׳ וו־לין׳ מלרמה׳ סוינבורן׳ איבסן׳ אינם מקסימים עכשיו כמו לפנים! אין זה עוד מן "הצעקה האחרונה של המודה" להתפעל מפובי־די־שון׳ מקדיר׳ מן האימפריסיוגיסטים הפרנציים והפר־ רפאליסטים האנגליים׳ - אבל בכל זאת היתד. פעולת המגמה האמנויתית׳ או יותר נכון: המגמות האמנותיות של סוף המאה לא היה כנורדוי אדם מעמיד על דעתו בדברים שבאמנות ומקנא לדעותיו• הוא ידע גם לשנוא• בחרי אף היה מדבר פעם אחת על הערביסקה• אותה "מקלעת־ענפים מתוך תפאורת־השטח בטעם מויריטני׳ הנעשית ככל אשר ייטב לב אדם עליו׳ הנשנית אלפי פעמים ואינה אומרת כלום״׳ - הערביסהה היתד. למקור סכנה בעיני נורדוי• מפני שהיא מנשנת את המחשבה• מפני שהיא מגדילה את "כח המדמה של המשוגעים"• מפני שהיא רצויה ל״כעיף"׳ לאותו המצב של נמנום׳ שאנשי המזרח׳ כנודע׳ אוהבים אותו כל־כך• נורדוי היה משכיל טפוסי׳ אנציקלופדיסטן מבית־מדרשו של ו^קר׳ שאחר לבוא במאה שנה• דידרו׳ חברם־לדעה של ולטר ורום1׳ היה לעומתו מבקר־ אמנות נוח עד מאד• אמנם׳ דידרו התאמץ להכניס את רעיוני ההשכלה לתוך ההסתכלות האמנותית׳ דן ברותחים את "אמנות־ החצר" המזויפת של בושה׳ של .וטו׳ שבח את הציור הבורגני׳ הסנטימנטלי׳ המוסרי של גרז׳ - אבל כפרנצי בעל טעם לא היה יכול לדחות בנקל כל־כך את ציוריו של _וטו עם כל היותם לו למורת רוח מצד תכנם הריאקציוני• ההיסטוריה של האמנות הוציאה סוף כל סוף את משפטה לטובת וטו ולא לטובת גרז׳ ומה שנוגע לתוכן׳ הרי אין הנערות המתוקות מוכרות־החלב של גרז מעוררות בנו חבה יתרה מאותן האמו־ ךטות ונשי החצר בטעם רוקוקו׳ - אלו ואלו אבדו את חנן בעינינו• נורדוי מתמרמר על הירידה ב״אמנות החדשה"׳ זו האמנות שצמחה בימיו׳ ורואה בה תחית הקתוליות• בשבילו הסמליות׳ הפררפאליזם׳ הם על פי רוב שמות נרדפים לניאוסמליות• ' מהי המגרעת׳ שהוא מוצא במגמות־אמנות אלו? אותו דבר עצמו שמרגיזו גם באורנמנט המויריטני׳ זאת אומרת: חסרון ההתרכזות בדרכי הראות והמחשבה• מקלעת הערביסקה׳ החוזרת חלילה מבלי קץ׳ ה״מנגיגה בלי־קץ" של וגנר׳ מוטיב של שדה־צומח בדייקנות בוטנית׳ פרחים׳ אילנות••• השרטוטים הבהירים של שטיחים ותפיתי־קיר של ה״פךרפאליסטים״... כל זה הוא בשבילו סימן לפזור־נפשו של האמן׳ שדמות אילן