Rimmōn · 1922-01-01 · 4 (1922) · p. Seite 20 (×›)

לאונרדו דה־וינצי אשר ישן בה ליד זקנתו׳ וכשהוא ערום למחצה היד, פותח חרש את התריסים ודרך החלון הגבוה היה יוצא ונאחז בענפי התאנה הסמוכה ויורד ארצה ורץ אל בית קטרינה• ערבים היו לו קור העשב המטולל׳ כמו קול צפרי הליל׳ וצרבת הסרפד ופצעי האבנים החדות ברגליו היחפות׳ כמו ברק הכוכבים הנוצצים מרחוק• ונעימה היתד, לו גם דאגתו שמא תקיץ הזקנה משנתה ותרגיש בהעדרו ושמא יודע סוד החבוקים האסורים׳ כביכול• וכשהיה מתכנס אל מטת אמו באהלה׳ היה נדחק בכל גופו אליה תחת השמיכה• את ראשית למורי הקריאה והכתיבה הורה לו זקנו׳ אבל לא היד, שלום ביניהם ובלי רצון היה לאונרדו מקשיב לשעוריו• בן שבע נכנס לבית הספר של הכנסיה• אבל גם שם לא ראה ברכה בלמודיו• לפרקים׳ כשהיד, יוצא מביתו ללכת לבית־ הספר׳ היה פונה לאחת הבקעות העזובות המכוסות קנים׳ משתטח אפרקדן׳ מרים ראשו ומסתכל שעות רצופות מתוך קנאה לוהטת בלהקות החסידות הנשאות באויר׳ או מפתח את עלי הכותרת שבפרחים מבלי לקטף אותם׳ ובזהירות יתרה לבל ישחיתם היה מתבונן בהם ומשתומם למבנם העדין• כשהיה הזקן נוסע העירה לרגלי עסקיו׳ היה לאונרדו מוצא לו שעת־כשר לברוח אל ההרים לימים מספר• לזקנתו לא חשש׳ כי היתד, טובת לב• ושם׳ בנתיבות נשכחים/ על פני תהומות וצורי מכשול׳ היה לאונרדו מטפס ועולה כאילה לשיא ההרים הקרחים׳ וממרומים היה מתענג על מרחב השפלות׳ הנשקפות לו מרחוק׳ על החורשות והאגמים ועל הרי האלפים׳ המכוסים שלג• ובימים בהירים ־ גם על רצועת תכלת אפורה וצרה של הים התיכון׳ הרומז לו ממרחקים• פצוע ושזוף ומאובק׳ אבל עליז מאד׳ היה שב אחרי כן הביתה והזקנה לא ערבה את לבה לגעור בו או להסגירו אל הסבא• הילד חי חיי בדידות• את דודו ואת אביו׳ שהסבירו לו פנים׳ היה רואה לעתים רחוקות׳ שהרי הם גרו בפלורנציה׳ ורק לפרקים היו באים לראותו• אל חבריו בבית הספר לא התחבר כל עקר• זרים היו לו משחקיהם• כשהיו קוטפים את כנפי הצפרת ומתענגים ביסוריה׳ היו פניו מחוירים ומתעותים מכאב׳ והיה סר מהם הצדה• כשראה פעם את הסוכנת הזקנה שהיא מנהרת חזיר לכבוד החג׳ והוא מתלבט ונוהם בקול נוקב לב׳ פרש לזמן רב בעקשנות מאכילת בשר מבלי לבאר את הסבה• תלמידו פרנציסקו מספר ביומנו׳ שלפרקים היה לאונרדו עומד בחורשה ובבת צחוק היה מסתכל ארוכות בדשאים הירקרקים המבצבצים מבינות לעלים הכמושים של אשתקד׳ על הדבורה העיפה משנת החורף המבקיעה אל הגביע של השלגנית׳ אשר לא פתחה עדין• מסביב תשלט הדממה עד כי יאזין פרנציסקו את הלמות לבו• בחיל היה מעיף את עיניו במורח מבעד לענפים השקופים למחצה האירה השמש על זהב שערו׳ על זקנו הארוך ועל גבות עיניו העבותות והארוכות׳ תקופת הרנסנסה׳ זו התקופה שהולידה את לאונרדו׳ - היתד, תקופה של המצאות ותגליות ותרועות גצחון• השאיפה הרציונלית׳ שפתחה את המחקר המדויק׳ מופיעה גם באמנות• גם באמנות היתד, זו תקופת המצאות ותגליות• מדי שנה בשנה מתגלות עובדות חדשות בציור׳ מתגלים התמונות והמראות׳ יפי הגוף הולך ומתפתח ותמונת האדם על הבד ופסלו בשיש - הם המבנה הכי יפה׳ שנתנה לנו תקופת ד,רנ־ פנסה• שתי שאיפות אנו מוצאים באמנות של אותה תקופה: השאיפה האריסטוטלית והשאיפה האפלטונית• הסתכלות מדעית׳ חקירת הממשי׳ המציאות - זוהי השאיפה האריסטוטלית׳ בקשת הנפש׳ בקשת השלום הנפשי והספור, הפנימי׳ - זוהי השאיפה האפלטונית• שתי השאיפות האלו נתמזגו בלאונרדו דה־וינצי• הגאון הגדול הזה לפי עצם מהותו הריהו רציונליסט׳ ממציא׳ מגלה׳ חוקר-איש הממשות• אריסטו שמש לו דוגמה• אבל גם ד,"רעיון" האפלטוני חודר אליו בכה• הרציונליות גם היא נעשית לו סמל ורמז לדבר־מה עליון׳ לה״רעיון" האפלטוני• לאונרדו האמין׳ כי במסרו לנו במכחולו את הנעלה׳ הוא מגלה לנו גם את הנסתר• לאונרדו דה וינצי נולד בשנת 1452 בעיר הקטנה וינצי הסמוכה לפלורנציה• פרי אהבה אסורה היה• אמו היתה משרתת בבית מרזח ונתפתתה על ידי הנוטריון הפלורנטיני• זכרוןאמו נשמר לו ללאונרדו אך מעט׳ כבחלום׳ וביותר זכר את חיוכה הענוג׳ המרפרף׳ המלא סוד• ומי יודע אם לא זה הוא החיוך המרפרף עד היום על פני ציוריו של לאונרדו׳ אלה היצירות בנות־אלמות אשר אתנו כיום• עוד בשחר ילדותו לקח לאונרדו מאת אמו ונתחנך בבית אבי אביו• ממקורותיו הנאמנים של הרי - בן דורו של לאו־ גרדו׳ - אנו למדים׳ שלאוגרדו היה דומה בצורת גופו לאמו קטרינה׳ וביחוד העידו על הדמיון הזה ד,ידים הדקות והארוכות׳ תלתלי הזהב הרכות כמשי ובת הצחוק שעל שפתיו• מאביו נחל את מבנה גוו החסון׳ בריאות ותשוקת החיים! מאמו - עדנת נשים׳ שהיה מלא אותה• הסבא בקש לתקן את מעשי בנו - אבי הילד - והשיא את קטרינה לאחד האכרים השכנים• משום זה נמצאה קטרינה בקרבת מקום לבנה והיתד, להם האפשרות להתראות כפעם בפעם בגנבה• על פי רוב׳ כשהיה הזקן ישן את שנת הצהרים היה לאונרדו עושה את דרכו בין הכרמים׳ היה מטפס ועובר את הגדר ורץ אל אמו׳ שהיתר, מחכה לו בשבתה על המדרגות והכישור בידיה• אך ראתהו מרחוק׳ פתחה לו זרועותיה׳ והוא היה מתנפל לתוכן• בלי הרף היתד, מנשקת לו בפניו׳ בשפתיו ובשערותיו• ועוד יותר מרעידות לב היו פגישותיהם בלילות• הזקן היד, רגיל ללכת בלילות החג לבית המרזח או לבית שכניו לשחק בקוביא• אז היה לאונרדו קם בחשאי ממטתו