Rimmōn · 1922-01-01 · 3 (1922) · p. Seite 22 (כב)

הסוקר בשעת הרמת המסך• כבר אין צורך כאן במלים• הפלסטיקה של התנועות ושל הקול׳ כל פרט ופרט מן ההעויה׳ מן הנגינה הקלה׳ מרמזי החבה כלפי בת זוגתו הצעירה - שהיא לו כבר הרביעית - כל אלו הפרטים׳ המעובדים על ידי הממוס בכל תג ובכל קוץ מתוך התמסרות נלהבת׳ - כל זה הרבה יותר הוא מצלום פשוט של הטבע׳ מפוטוגרפיה של ההוי• זוהי כבר מזמה אמנותית׳ אידיאה שנתגלמה ונשלמה בדמות סצינית• שושנה אביבית בתפקידה של חנה• תפקיד זה נבנה על ידי המחבר על פני קרע עמוק בנפש־ אשה דקת הרגש׳ על סתירה טרגית בין חובתה המוסרי של האשד. לבעלה ובין שביבי אש האהבה הטהורה לדוד׳ שעדיין עוממים בה• שרטוטו של תפקיד זה׳ שניתן על ידי אביבית׳ כן על ידי הריתמוס של התנועות החצוניות וכן על ידי ה״אנרגיה" של זעזועי הלב הפנימים׳ מרים את כל האטיוד הזה של פרץ למרומיה של טרגדיה אמתית• לאט־לאט׳ אבל בהדרגה הגיונית נגולה לפני הסוקר טרגדיה מחיי נפשה של אשה צעירה בתוך ההוי היהודי דרשן וחזקת עמודיהם של חיי המשפחה בקרבו• צלילו הנפלא׳ המתכותי׳ של קול הממוסד. הולך ומתרומם ביחד עם רום גליה של צער הנפש ויסוריה• וכשהיא נתקפת מן המבוכה הפנימית׳ כשאחרי התאבקות עקשנית בין גורלה הנכנע של האשד, ובין המיתו של חשק לב־צעיר׳ שהצית את אשו בנפשה׳ גובר זה האחרון והוא משתפך בנשיקת שפתים בוערת של שתי נפשות לכודות׳ - חנה ודוד - כבר אין צורך עוד באפקטים הסצניים׳ המציתים בערה מאחורי הוילונים׳ כדי לחוש את תבערת הלב האנושי׳ שהוצתה בו פה לעינינו ושהנה הוא נשרף כולו בה׳ כי חשים אנו אותה בכל מלוא הרגשתנו׳ בכל עזוזה דפיה• בשתי המחזות האחרונות - ד,״חמה״ ו״פגע רע״ - נתנסו גם שאר כחותיה וכשרונותיה של החבורה• גם כאן נשאר רושם בלתי נמחה לעולם מתמונת ה״פגע"׳ המתוארת על ידי כשרונו המפליא של ורדי• ממום־בחסד־אלהים זה משחק׳ כמו אמן־יוצר׳ את תפקידו׳ שכולו ליצני׳ באיזה כח פנימי׳ שסודו גלוי רק לכשרונו• כאלו את עצמו הוא משחק׳ הוא מגולגל כולו לתוך הדמות׳ שהוא יוצר אותה בכל פעם מחדש• הלשון העברית היפהפיה• בהברה ספרדית מתפנקת ומרהיבה׳ לא לכל הקהל היא מובנת• - אבל אין אף תנועה אחת׳ אף העויה אחת׳ שלא תהי מחוורת לכם׳ שלא תהיה לכם סבורה ומקובלת• כזה היו בחינותיה ונסיונותיה הראשונים של "הבימה"׳ שהופיעה עמהם לפני הקהל• את העבודות הלמודיות האלו אפשר היה לראות רק כמחזות־מבחן של "בית מדרש הבימה" ולא יותר• והבחינה עלתה יפה באופן מזהיר• - תפקידו של "נשף בראשית" לא היה כלל להודיע לעולם תורה הדשה במקצוע האמנות התיאטרלית• זכות היא ל״הבימה"׳ באותה התקופה של עבודת ההכנה׳ שויתרה מראש לזמן־מה על החפושים של דרכים עצמיים ליצירה תיאטרונית ריאלית׳ והסתפקה בלמודי המתודיקה ודרכי השמוש באמצעים׳ שעל ידם אפשר יהיה לבנות את התיאטרון העברי בעתיד׳ ולזה הקדישה את הורם המסך מעל הסצינה הקטנה של ה״סטודיה־הבימה"• דוכן תיאטרלי לא־גדול זה איננו מוגדר גם היום באיצטבא׳ שתחצוץ בינו ובין אולם הסוקרים׳ והתלכדות חצונית זו של קרקע הסצינה וקרקע האולם כאלו משמשת סמל להתלכדות יצירתית פנימית בין הסוקר והממוס• ״נשף־בראשית״ - כך נקרא הנסיון הראשון׳ שנתנסו כחותיו של התיאטרון הצעיר• ארבעה איטיודים בני מערכה אחת: ה״אחות הבכירה" של שלום אש׳ ד,"שרפה" של י-ל• פרץ׳ ה״חמה" של׳ י• קצנלסון ו״פגע רע" של י־ד• ברקוביץ• הללו צריכים היו להראות לקהל הסוקרים לא רק את דרכיו המיוחדים של תיאטרון זה בלבד׳ אלא גם את החומר הממוסי וכחותיו ההיולים• הדברים הללו הוצגו על־ידי ווכטנגוב בנעימה הטשכובית הרגילה של התיאטרון האמנותי המוסקבאי ובבחינה זו לא היה בהם בשביל הסוקר המצוי אצל התיאטרון הזה כדי להפליאו ולהלהיבו• ואולם בשבילנו היהודים׳ שזה כבר היינו חולמים חלום תיאטרון אמנותי משלנו׳ נשף זד, של עבודות הסטודיה׳ היה בו מעין גלוי שכינה והיה לכל אחד מאתנו חג אמנותי גמור• הן אמנם׳ - שום "דרכים חדשות" אין כאן׳ אותה הטשכוביות על הסצינה׳ אותן יגיעות הנפש ורטטיה הידועים׳ אותם הדמדומים של "גן־הגודגדניות" ו״שלשת האחיות" מטשיכוב׳ - אבל כמה יפה הוא העבוד - מעשה מקלעת ומלאכת משזר! כמה דקה הטכניקה הפנימית והחצונית! איזה ריתמוס מוסיקלי אמתי ואיזה אש אלהים בוערת בלבבות ונוצצת בעינים! ״האחות הבכירה״ של אש - זוהי סימבוליקה של הנגודים בין האביב המשגשג והסתו הבלה! צמיחתה ההומיה והעליזה של הילדות (יולקה - אביבית) על יד הבחרות הגוועת וכלה של רמה (מצחקות תפקיד זד, חליפות אליאש ושפרה׳ ולפנים גם סטרובינץ)׳ שאינה פוסקת בכל זאת לחלום על האשר׳ - כמה בהירה׳ כמה מבליטה תמונה זו אצל תלמידי "הבימה"! תפקידה של ה״אם" נמלא על ידי רובינה• כמחוטבת עומדת לפנינו אותה האם העבריה הנעלה׳ שכל נפשה מלאה אהבת קודש לשתי בנותיה ולבבה נגוע ומבקש דרכים להשלים בין האהבה והיסורים ובין חובת האם הקדושה• ואחרי כן שלשה תפקידים קטנים אפיזודתיים - של השדכנית (תמימה)׳ של יודיל (גנסין או הורוויץ) ושל שפרונצה (גרובר או הנדלר)׳ במשיחה בהירה ומלאה תארו הללו׳ בעזוז כשרונם הרענן׳ ולא רק במלים בלבד׳ אלא בעיקר על ידי חדינמיקה של הפעולה׳ את ההוי של העירה שלנו׳ החדגוני והמשעמם׳ את יום החורף העגום׳ כשד,דרכים שטופות שלג ואדון האחוזה עודו שולט בעירה כפיאדל של ימי הבינים׳ ואת השדכנית - זו הנפש המופיעה כקו־האור היחידי בתוך החיים הקפואים ומכניסה איזו התעוררות׳ שקשה להגיד אם היא של הדוד, או של תמהון וסקרנות• ה״שרפה״ - במחזה זה של פרץ׳ המסוגנן קצת׳ מתוארת אשה עבריה מסביבה אורתודוכסית־חסידית• צמח ואביבית׳ הממלאים את התפקידים הראשים׳ גלו כאן לא רק את בהירותו וגוניותו של כשרונם בלבד׳ אלא׳ בעקר׳ את אותה הכנת־ הלב והרצינות הדרושים כדי לגשת למלואו של תפקיד סציני ולו גם הכי־קל• כדאי לזכור אפילו רק את ה״גרים" בלבד׳ יותר נכון: את המסכת הסצינית של צמח׳ כשהיא מופיעה לעיני בב