Rimmōn · 1921-01-01 · 2 (1921) · p. Seite 20 (×›)

,*י,'*־•" י•-. — l-.LI את הפרט ביחידותו הבולטת והתיחדותו בתוך החלל• כדי להביע את הסביבה המרפרפת מסביב לבני־אדם׳ את המשהו הסתמי הזה׳ אין הדמויות מתוארות כמין סילואט עז אל מול ירכתי הציור« כל המושג של דמות וירכתים עבר ובטל׳ התחומים יונקים זה מזה• בעצם כבר היה קצת ממדה אימפר¬ סיוניסטית זו אצל גויא׳ שהיה מתאר את הרבים• יש כיום ציירים שכבר עברו גם על מדה זו ממנה והלאה ונוטים לרישום יותר חזק ולצורה יותר קבועה• לאמנים כאלה אין הליטלגרא־ פיה האמצעי הכשר ביותר• אחדים מהם הביאו את פתוח־העץ והנחושת לידי פריחה חדשה• כבר פשטה המסורת׳ שמלאכת־ הליטוגראפיד, נוהגת במעשי ידי אמנים׳ שהעיקר להם בהרגשה האמנותית השראת־הרגע היא• הציירת רחל שליט־מרקוס׳ למשל׳ מוצאת בה את המבוע היחיד׳ את כלי־המבטא המתאים ביותר• מתוך זעזועי הצללים יוצאות דמויות חשאיות• אם דמויות הן? או שמא אין זאת אלא יד׳ יד לא־נעימה מפושקה ורכה (של הפקידה בלשכת־הנודדים עמ׳ כ״ב )׳ או יד אחרת׳ עסקנית שנתעותה(של הפליטה׳ שם)׳ וחיוך יש כאן׳ חיוך נורא• כל השאר מיותר הוא׳ מרומז ברמז קל׳ אינו מורגש אלא כלאחר־יד• ב״נסיעה אל הרבי" (עמ׳ י״ט׳) עוברת לפנינו כחזיון־לילה סוסה דלה וכחושה׳ סוסה יהודית׳ שכולה עצמים ועור• מחזה־המון כאן׳ כבהתאבקות השוורים של גויא׳ אלא שקנה־המדה וההתפעלות נשתנו׳ בהסכם לתכונת העם הישראלי• ההרכבה כאן מוצקה יותר׳ האנשים והסוסה חונים כחצי גורן עגולה׳ והאילן מטעים את העיגול• רישום שטח כדרך ציור־כותל• בשרטוט הסילואט אין כלום מן הרכות והתנועה של כתיבת־יד דומיה• כאן הקו כבד ומסורבל ויש בקוצר־יד שבו להעמידנו על אמתות הרוח הדכא שהוא רוצה לתאר• בתאור־החיים הזה אין כלום מן הבליטה ומן הסאטירה השכלית החריפה והעוקצת של דומיה• אבל גם "הומור של התליה"׳ המיוחס לישראל׳ אין בציורים אלו של רחל שליט• צעיף של צער מכהה את האור הרב• מלאכת הליטוגראפיה ה״סתמית"׳ המוכנית׳ המעתיקה לאלפים׳ מתאימה ליצירה זו ביותר על־ידי - שאינה מוסיפה עליה מעצמה כלום• (Charivari, La Caricature) שהסבירו מאורעות־היום בהסברים חריפים• הסאטירה העוקצת של דומיה לא חסה על שום עסקן מעסקני המשטר הפארלמנטארי הצרפתי הראשון׳ על שום דיין או נאשם במשפטי הפרעות של חודש אפריל שנת 1835. הוא שיצר טופס הקאריקאטורה המדינית הגדולה• אבל כשנתקבל בחודש ספטמבר החוק כנגד חירות־הדפוס׳ עברה הקאריקאטורה המדינית ובטלה• La Caricature לא יסף לצאת׳ והעתון Charivari עורר את חניתו מעתה על החברה הבורגנית• חצי לעגו של דומיה נתכו מעכשיו על קטנים שעלו לגדולה בן־ לילה' על מתעשרים ואין כל׳ על עבדים כי ימלכו ונבלים כי ישבעו לחם ועל כל מין קטנות־הנפש• ציורו של דומיה בן הרגש הוא׳ התוכן עיקר בו• אין המסתכל דורש למלאכה שבציור׳ אלא נעשה שותף לרגש החי¬ ק¬, לפחות׳ הרגישו בני דורו• ואילו בציורי גאווארני(Gavami 1866 - 1804)׳ שהיה צייר המודד. ומתאר החברה המהודרה׳ העריצו את המלאכה מעשה־ידי אמן׳ את השחרורית המופלאה העמוקה כמראה קטיפה׳ את שרטוטו הדק מן הדה׳ את ההידור שביצירי־כפיו (עי׳ עמוד כ״ז)• היופי שאנו מוצאים בציורי דומיה איננו במחשבה תחלה׳ יופי שממילא הוא׳ שלא בטובתו• אין לבו נתון לשטח מעובד כהלכה׳ דמויותיו נראות כמגובלות מטיט׳ צורות בולטות הן יותר משהן מצויירות• החלל מרומז בצללים עזים• גולגולת או יד לובשות צורה גופנית שאפשר למששה• וכן גם הסאטירה שלו גופנית היא׳ ממשית ומפורשת. הקאריקאטורה החדשה יותר מורכבת היא• אבל מוטב שנדבר על הציור בכלל׳ שהרי ההתפתחות לא נצטמצמה בקאריקאטורה בלבד• בכל צורה חריפה ובולטת התחילו רואים עזות יתרה וחוששים להתפעלות מזויפת• כל הטעמה יתרה נחשבה לתפלה• אפשר שצריך לחקור אחרי כל השתלשלות הטעם משנות השבעים ועד היום כדי להבין כל צרכו את הצייר של ימינו׳ בין שהוא פשוט ובלתי־מפורסם בין שהוא גדול ובעל־תביעות• צריך יהיה לזכור את הרומאן החברתי של זולא, את תורת השפעת הסביבה׳ את ירידת ערך הגבורים ועלית ההמונים בתיאור׳ כדי להבין למה אין האמנים מחבבים כיום ר* ענבר ב