Luaḥ erets Yiśraʾel
- Journal
- Luaḥ erets Yiśraʾel
- Volume
- שנת התרע״ג - שנה שמונה עשרה - 1912
- Date
- 1912-01-01
- Page
- Seite 110 - 111 (sequence 102)
- Language
- Hebrew
- Belongs to
- journal volume
- OCR quality
- 56% known words query
- IRI
…/4789469-6448710--4640-4864051- Visual Library
- page viewer of the UB Frankfurt
OCR text
י י,*י' 1fr. m.■ ׳:׳m tm*'■ i^l ':־•. f *׳**• ׳,<'«/' /\z\z*w בארץ אבות '-''✓*יי׳•׳»*V׳׳* * ׳׳•' + 'יי•'*"׳־-׳־״׳-•־״rv ׳ י- *־✓'׳/ ׳< אך! אמרה באנחה לא כמו שקוייתי, שמי ציון אמנם זכים הם אך לא לפעמים יעטפו בערפל בעקב ■פניות' עצמיות והכוכים בין בעלי האחזח ץהשועלים., החום נכה והפעמון השמיע ששעת חצהלים -ניע, ובמקום הנועד מדי שנח בשנה העריכו שלחנם,. :מקום שענף לענף ישלבו ויארנו סובה טבעית, ובשעת ־אובל התודעו הצעירים והצעירות אליה׳ ושמח ־כרו על בעלי ההון ויעברו את כלם. תהת שבט :קורת קשה, רק הפרדסן ישראלי זכה בעיניהם. ב. 1 ■ י . אדון ישראלי איש דגול, אוהב הוא את פועליו' ״ - י 1 אהבת אב, ומלבד שמעסיק הוא הרבה עובדים,. :•שהדל גם להמציא להם עבודה אצל אחרים, ובשעת ־הופש לומד אתם. מוקיר הוא מאד את הפועלים■ על* הקרבנות הגדולים שהקריבו, עזבו למודם עתידם פחתם, וכל היקר להם ' אך בעד הרעיון'׳לעבוד■ פריה את ארץ עברנו ועתיכנו, לבן עוזר אותם :הומר וברוח. מיחסים את אהבתו והתעניגותו זו יען :•ערירי הוא, אך לא רק לפועליו עושה חסד, בכל איץ יהודה נודע שם ישראלי לתהלה ולברכה, מתיל! הוא את .עגות נפש הסובל, אולי, מפני שגם הוא ל ועוד בשחר טל ילדותו בבר ,"טעם את מרי-, Sir — ,1 I •!mim. אח אר׳ן׳ ישראל 110 ״־׳י ✓ בלבה הנואש את ניצוץ החיים האחרון שעוד טר: כבה, חן שואף עוד עמי לחיים? עודנו מקיה לגאול,־ ואני?... י . ■׳# במהירות קמהממטתח באחד■הבורה■ מהמות ותלך לטיל בגן, האויר הצח הרגיע עצבית חגרגזי: , . u , והשפיע על החח הנואש לטובה, ויעל בזב־ונר , התנועה הלאומית, שאיפותיה זרים לה " האסיפוה הציוניות•6 לעילם לא בקרתם, ותהליט ללכת לחאסיפר הראשונה שתהיה, יכשבארו לה את התנועה ומטרתה התעוררה לחיים הרשים ותהי לציוגית נלהבה, מלאה תקוות ושאיפות. זוכרת היא איך כשבאה מהאסיפה הראשונה קראה מחנוית לבה ציו; משאת נפשי: ששמץ־ זכים וצדק ימשול בך, ירושלם!. שעל ראש שמחתי תמיד העליתיך, איך יצאת מזכרוני בימי אבלי, לוא זכרתיך אז לא נ^י.שתי, היא התבישה בפגי הילד חרך שאך י'׳לתומו הזכירה ונצלה, דמעות חתפרצו'מעיניה בזכרה איך שחבקה ונקןןה את םלןך מושיעה וחבק על צוארו וירוה לה. היא לא. חשבה עוד על העבר ותשים בל,מעינה אך על העתיד לנסוע לארץ ישראל. לעזוב לנצה את הארץ הזעומה, וללכת לארץ עבדנו'ועתידנו שם תעבוד: את אדמת '«»»*■»«% m .AMI.