Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 62

ממזרח וממערב <יזז וכלם בין המפללין ובין השותקין, כלם הם אנשים חדשים בעלי רוח חדש אשר יחלו לחיות מחדש. — בלב כלם סועמת שירת־נשש, שירה טבעית מתרסקת ויונקת מהשבע בבלי יודעים כתינוק היונק משדי אמו. מסי עוללים ויונקים יסדת עוז! בכלל רוח תום וילדות מרחסת על סני האנשים הללו שנם בסערתם יש מעין מנוחה, מעין שלות־עולמים. רוח עולמים, הוד נצח מלוה את בל המעשים אשר יעשו ואת אשר לא יעשו, מעשים שבהם לא ההבדל הוא העיקר, הצורה והחזיון; רק הדבקות וההתאחדות עם הבלתי־־תכלית... ומעולם שהוא בלי תכלית וסוף יינק הרוח המוסרי הנדול אשר יסעמם, רוח שאינו בא אלא רק להיטיב ולשכלל את החיים ולבור מתוכם את הטוב והנבון; אחרי שהוא בא להקיף הכל ולזכך הכל. הוא אינו נוטה קוים ותחומים בחיים, אחרי שנדול הוא ככל החיים... נזירים הם האנשים הללו מחוץ, אבל לא מבפנים כי נזירותם באה לא מתוך צער ויאוש כמו דשביח אצל נזירים אמיתים. להפך בהם ירונן וירעע, הללויה־נסשית, במצאה את אשר בקשה. והיא הולכת לבטח דרכה. ובטחתה זו אינה בת קצרת־רואי. נזירים רחבי לב הם האנשים הללו, אוהבים את המקום ואוהבים את הבריות, אוהבים את העולם ואת החיים. הם מסתכלים באור הנצח ועיניהם לא תשבענה מראות... חרות שבתון ממלאה את לבות החסידים ואנשי עולם הללו. שירה רוממה ממלאה אותם ואת כל חללם; שירה שבה ישמע הד ההויה כלה, צלצלי אין סוף. .מנלה אני לכם — היה אומר אחד הרביים החסידיים — שכל העולם כלו אינו אלא זמר לרקוד לסני הקב־ה... כל העולם כלו זמי והתורה כלה זמר, והכל משוררים, הכל מזמרים; בל אות ואות מן התורה הקדושה היא קול נגינה, וכל נשמה שבנוף היא קול מינה...* _ וכשם שישנם קולי קולות של נגינה, כך ישנם בלים מכלים שונים לסרוש עליהם את הננון; ובל קול מינה יקביל לכלי מינה מיוחד ויוצא ממנו כצאת הנשמה שבנוף... וכל אדם אינו מומר אך הברה אחת מן הנק...* (מובא ב״משנת חסידים• ב״החץ"). החסידות היא כשירה אריכתא דטיא — שירה נעימה ועמוקה שעם כל הד קולה הרחב יש לה רוח שדה מיוחד, רוח שטעמו 0נ בכל מהלך הדורות שלפניו נם בעושים נם במעשים, נם בהחיים נם בהבתב והמכתב — ואותו החוט המקשר את האדם עם השבע, שנספק באשמת הסלסול והחניך ההלבותי ואויר השכלי הרע, שהוביש את כל הרטיבות שבחיים, החל להקות עוד הפעם. בישראל, ביר חזקה. האדם מישראל החל למאם בקרנות, בישיבת כרכים הקשים לטהרתו ולהזרככות רוחו, ויחל לחשש את המקומות שאנשים בהם מעט או אינם כלל, את היערות והמדבריות, את המערות ונקיקי הסלעים. לא ברוב עם, בציבור נרול ימצא את צרכיו הרוחנים, כי אם בהתבודדות גמורה, שם הרחק משאון החיים והמון חילם, שם בהיותו שוכן לבדד. שם הוא מוצא את עצמו, שם הוא את אשר הוא... והיותו זאת התלויה בהאין הסוף ורוחו המאחד הכל ץ־,וא מרגיש