Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. Seite 151

151 מצרור הכתבים את אצבעותיהם ביין הדלוח הזה ובאצבעותיהם הרטובות תגענה בעיניהם פעמים אחדות. אחינו אלה לא יבינו כי מעשיהם רעים וחטאים, בי ע*פ הרוב השלחן איננו טהור, נר השעוה ואצבעותיהם מטונפים ועל ידי זה ישחיתו ויבאיבו, לפעמים, את עיניהם. בהציצית ורצועות הטוטפת אשר ינשקום כפעם בפעם בתפלת השחר לא ינהגו אחינו נקיות וטהרה כלל. ציציות הטלית מאחוריה נסחבות ונמשכות על רצפת בית הכנסת הטלא סחי וחלאת מיץ אפים וריר הפה, בי בני אחינו בהתפללם לא יעמדו על מקום אחד, כי אם ירוצו רצוא ושוב וציציותיהם תתנאלנה. נוהגים בישראל ישרוף את הצפרנים הכרותות ומניחים בהן גם שבבי עץ דקים למען תאחז בהן השלהבת ותהיינה למאכלת אש. המנהג הזה אולי טוב הוא ע*פ דרכי הרפואה (כי הצפרנים גם הן תמקנה ותתפרדנה לאדיפ-באושים או באשר הבצילים מתדבקים בהטיט והרפש אשר תחת הצפרנים, לכן טוב לשורפן) אבל כל מנהגינו המה תורת אנשים מלומדה מבלי שנדע ונבין את טעמם ורוחם וכונת מורינו שבראו לנו את המנהגים ומטרתם רחוקה ממנו והלאה. החסיר יאסוף את צפרניו הכרותות בפסת נייר ויניהן על כף התנור ודי לו בזה. ד. התבונן בן עמי אל דרכי כלכלת הבית של.האשכנזי וחכם. האשכנזי הוא מלומד החסכון בכל אשר הוא עושה. האשכנזי איננו עובר על .בל תשחית,, אפילו בדבר קל שבקלים; בביתו לא תשחת ולא תלך לטמיון, בלי צרך, אף קליפת השום טרם שיוציא ממנה את כל הסגולות הטמונות בה• בסדר מדויק ובמשטר נכון יביא האשכנזי כל דבר על מקומו כמשפטו ומערכתו. את פתו שיאכל יבתר לחלקים בשכין חד ולא יפרום מ; הלחם. בגזרו את לחמו לא יפזר פתים פתים ההולכות לאבוד כבלי קבל מהן שום הנאה, וכן לא יותיר מארוחתו פתיתי לחם יבש הנעשים נקודים אשר לא יצלחו לכל דבר וישליכום החוצה. האשכנזים אינם רגילים כמונו להדליק עץ גפרית ובעוד הוא דולק להשליכהו על קרקע הבית, לכן גם השרפות אינן מצויות אצלן כבתחומגו המבורך. בכל פגות בית האשכגזי וזויותיו תמצא פדר ומשטר, כל חפציו, כלי תשמישיו ומכשיריו מונחים על מקוטם המיוער להם. לא כן בקרב בני עטגו יושבי ארצנו. אי־סדרים, תוהו ובוהו בכל דרכי חיינו. העברי בבואו אל ביתו יסיר את כובעו מעל הכפה החבושה לראשו ויניחנו באשר יניחנו פעם על הספסל ופעם על השלחן, פעם על הארגז ופעם על הארון, יפשט את אדרתו ולא יקפלנה ולא יתלנה על יתד, כי אם ישליכנה באשר ישליך. ילדיו משחקים באדרתו ובכובעו, משחיתים ומקלקלים אותם כי יסחבום סחוב והשלך תחת השלחן ויגאלום בפחי וברפש. העברי מבקש בכל פעם את כובעו, אדרתו, קרן־הטבק, מקלו, ספרו גם את תיק הטלית ותפלין ומבלה עתו וזמנו בחפוש זה ומוסר לא יקח. האשכנזי מוצא תמיד את כל חפץ וכלי הדרושים לו על מקומם הקבוע, כי מסמרים תקועים בקירות ביתו ועליהם יתלה מטלטלים שונים ובזה ירויח זמן הרבה, גם חפציו לא ימהרו להשחת ולהתקלקל. 1