Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. [Seite]

השפה והסגנון א. אך החלו סופרינו, בשנים האחרונות, ללטד ידם לכתוב עברית בסגנון בני אדם, אך החלו להסיר מעל עטם אמורי הפסוקים וכבלי ההרגל הישן להשתמש בבטויים מסולסלים ונפתלים, אך נסו מסה קלה להרחיב מעט את שפתנו העבריה, עוד לא הספיקה השעה בידם לעשות הרחבה הראויה להתכבד, והנה קול ברמה נשמע: שובו לפסוקיך ישראל, שובו סופרים לסבלותיכם לעבוד עבודה קשה, להכניס פיל נדול, עב ושמן בנקבו של מחט דק, או, בדברים יותר פשוטים, להכניס כל מושגי דורנו בכל גוניהם * ׳ ן:ז■ ץ הדקים הרבים והשונים עם כל צדדיהם וצדי צדדיהם לתוך קמץ המלים אי-המעובדות ואי הענפות הנמצאות רק בכתבי־הקדש, חנקו סופרים עברים את ילדי רעיונותיכם, קצצו את ידיהם ורגליהם, העבירו את צורתם מעליהם אך אל תפינו, חלילה, נבול עולם שנבלו לכם הסופרים הראשונים! אך אילו היו רק זקני הסופרים שבדור צועקים קולי קולות ומרעישים עולמות על הסופרים המחדשים מלים ומבטאים ומרחיבים את הלשון, היינו מחרישים, שומעים את חרפתנו ואיננו משיבים. הן לא נדרוש מידי סופרים כאלה לשנווז בערב חלדם ובכלות צבא עבודתם הספרותית את טעמם, דעתם והשקפתם על ספרותנו החדשה על שמוש הלשון העברית ועל הפננון העברי. הנח להפופרים התנכיים או המטהרים האלה, בי מקומם לא יכירם עוד בספרותנו ונם המה מרגישים זאת בעצמם, כי אין שומע להם, ופננונם בכל אשר ילטשיהו ויקציעוהו, לא ימצא עוד חן בעיני הקוראים המבינים שיש להם טעם ספרותי מחונך. קצפם של הסופרים האלה אין אונים הוא וחמתם הבל ותעתועים. באנשי חיל זקנים שתש כחם ורפו ידיהם או נם נפצעו בשדה המערכה לא נתנר מלחמה, להפך, לסופרים זקנים כאלה, נחלק את הכבוד הראוי להם על פי מקוטם ומצבם האטתי בספרותנו. הסופרים התנכיים הזקנים לא יטו לנו אזן קשבת ולא יקחו לקח מפי פרחי הספרות ואפרוחיה. הסופרים התנכיים מדי יקראו דברי הסופרים מרחיבי הלשון יביטו על הכתוב, כעל פטפוט ילדים וכעל מרידה חצופה בסגנון התנ״ך, ואם נם נרים את קולנו ונצעק להסופרים המטהרים כי שפתם כברה, מננונם קשה מאד ומרבים הם להג, מבלבלים הלשון ומעתירים מליצות שלא לצרך לא ישימו אלינו לב, כי הם בשלהם ואנחנו בשלנו, אך זהו הקוץ שבאליה, כי גם בין הסופרים הצעירים המתאטרים לאנשי טעם ודעת,