Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. [Seite]

שבעתים. - והיש שבר עוד כשבר בעלה? היובל למלל זאת כל פה, להביע זאת כל לשון? היעצור כח כל עט סופר מהיר לתאר אף אפס קצה עניר הנורא. אף אחד מרבבות מכאובי לבבו האיומים עד מאד? הה. נדול כים שברו, מאן הרפא עוד. ואם כמי־ימים תזולנה דמעות ־ עין. אם כסופות בננב, אם ככל סערות־תימן תתחוללנה ךיאןח1ת. היוכלו הועיל? הה. לא יוכלו הפיל טרף משני המות ׳ סגרה האדמה בריחיה בעדה לעולם. ואין מי אשר ישוב עוד מארצות ־ צלמות. 1 הה! איך מהרת לעבור. נפש עדינה! ככוכב־אור ננה זהרך. וכמו רגע קדר פתאם לעינינו. ובכבות אורו כבו כל מאורי אור* מעיני כל מח1;ניך 1 אץ תאבל עלץ נפש אביך האמלל ׳* איך יתיפח מרה עליך בעלך ההולך קודר בלחץ מכאוביו, ורסיסי פניני דמעות יתנופפו גם בעיני שני שתילץ היקרים. נטעי־נעמנים אלה׳ שתי בנותיך הקטנות. הרכות והענוגות, אשר השארת אחריך לאנחות! - הה! האך כליון חרוץ הוא המות? אם יהרוס בידיו יוצר הכל את יצורי כפיו. ואך לשוא ישיפץ רוח חן וחסד על נטעי שעשועיו. אך למען השאות אותם פתאם לפתע מערונות מטעם בע;ם רוח. לשחקם יחד כעפר וכאבק יעלו ואינם? מי יוכל דעת חפצו? כי מי בא*בסוד אלה? - אבל מר הוא המות. אמרי הוא מאד; נהרי נחלי דמעות ישטפו לרגליו׳ וכמקום יעבור יעורר כל מצוקות לב אנוש ואין מנוס מפניו. אך שוא נבקש נוחם, אך שוא נתאמץ להסתיר מכאובינו מעינינו. והרמה האוכלת היא־ לא רק- בעפרות־קבר. כי אם גם בלבות החיים. הה! אבדון ומות*הם נם בקרב לבם,י נם בקרב לב כל אלה אשר לעיניהם עשת פתאם מחמד*־ לבם ומחמל־נפשם ועל עפר נחת 1 — *■•<■•־ הה! שבר גדול מאד נשבר בית אביך ובעלך, על כץ תאבל מאד נפשם ועינם תדמע דמוע בלי הפוגות לא ירף לא יחדל כאבם הנורא. על כן לא תחדל גם עינם מדמעה ׳ לא יחדל נם קולם מ^כי, וכל סח־ רוח בם יבכר ויקוננו עלץ׳ עדינה וענוגה. ולא יתנו דמי להם. קנה היא ותהי לקנה לעד. 1 א. ש.