Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. Seite 87

87 טבלות עפות •על סי דיני מקום הנגינה, ואני לא מלאתי אחריו בזה מקצר רוח תזננן אך מלעיל׳ כאשר הורונו אבותי ומלמדי. אבל השעם לא נזהר אף הוא ננגינותיו, ויהי לי נש ■זה לאות כי נחסז הוא כאד, ודבר גדול ונחוץ לו, על כן הקשית* לבבי — כי חנוני אני אדוני. ואחד מיסודי התגרנות הוא להקשיח לב לאיש בחםז1 — ואענהו במנוחה סגלה ובננינות נכונות לאמר. — אל נא תשמע קולך עמי, הלא אנכי ד,מלוה ואתה הלוה, ולמה זה תתנה תנאים אתי? גלה לי את כל לבך וידעתי מה לעשות. ואם רע בעיניך, הנה דלתי פתוחה׳ ואכשי עליך לא יככד. וירא ד ישראל בי צר לו. ויאשר בלבו, מי ידין עש שתקיש ממנוי ויוצא ששר גורלות מכיסו. שמינית גורל זכס: ויראני ויאמר כששתים מהירות: ■1 * י ••ז - — זאת קניתי ולי חסרים שני שקלים, אל נא תעצרני. — זה כל הדבר הגדול, אמרתי אליו בלעג:— ועל זה חרדת את כל החרדה הזאת, כמדומה לי כי,נטרשד, דעתך עליך היום. מה ראית כי קנית לך גורל? ואיך עלה על לבך כי אחפוץ להשתתף עמך? הלא כבר גמרנו אני ואתה, כי שנינו מבני אבן עזרא אנחנו, ונם בתכריכין לא טוב לנו לסחור, ש; יבלע למלאך המות ולגבאי הברא קדישא בגללנו, ואיך תוציא כסש על דבר בזה שהוא תלוי במזל לבד? — אבל נורל נטוש הוא, ענה ר׳ ישראל ויורד עיניו, וכיגע ה־־ים ראשו עוד השעם ויחנן קולו ויאמר: אכל האיש הנושה כי מחכה לי. — מלמד! נתתי עליו בקיל: — הלא הטרל בידך׳ ולמה תבהל ברוחך? יחכה לו האיש, ער אשר תכלינה עיניו מחכות, ובידך עוד לעשות כטוב בעיניך. אנכי איעצך להשיב לו את הגורל ולקחת טמנו את אשר נתת לו, כי לא אתח תזכה בגורל, לא לכך נוצרת. — באחת צדקת ממני, ענה רבי ישראל וישב אצלי במנוחה: — אך לעצתך לא אשמע. הלא שמעתי כי גורל נטוש היא. — ואתה מאמין גם בהבלים כאלה? — נם בהבלים כאלה! חכם מאמין לבל דבר. — הלזז הכתוב אומר פ ת י יאמין לכל דבר. — מלת שתי הדגשתי בדברי ■לבעבור הרעימו. — זה משל קדמוני. ענני רי •ש־אל בלי כל אות תרעומית. — אחת היא לי אם נאמר בימי שלמה המלך כדעת רבי זכרונו לכיכר,, אם בימי חזקיהו כדעת המבקרים המתונים. אם בימי אלכסנדר מוקיון או.כימי יורשיו כדעת המבקרים אשר אינש מתונים, אם בסוף המאה השמונה עשרה ביפי בעל* האששות כדעת המבקרים הגדולים אשר יולדו בדור אחרון, על כל שנים משל קדמון הוא, ואנחנו בני הדור החי לא נשית לב לו. עתה יאמר חכם אחד מגדולי חכמי אילפא, כי נשמות בני האדם ■נתלות בשמש אחרי מותם, וסש־ כזה מתרגם עברית ונרשם ברב הוד והדר כאוצי כל כלי חמדה. וזה רק בספרותנו הדלה, אבל בסשריות הגדולות יש סשרים באלה למאות ולאלפים. בני הרקטור יחיה סשר לי. כי חכמי העמים מרבים מאד להאמין בכל מיני רוחות וגלגולים ונשמות ע־טילאות ומדפיסים דברים בשש החכמח אשי כל זקנה וכל רקחה ומבשלת ביש־אל לא זכי לשמוע כאלה. זר, ■ידבר על שלחנות מגידים לאים שיחו. זה על מקלות נאזייש כיוח קסש. זח על עש