Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. [Seite]

פרץ בן שלמיאל סםוו־ בשני חלקים מאת ד י ד ישעיהו זילכרטש חלק ראשון. א. לפתח חטאת רבץ. . . . ואין ימים שאדם שרוי בטונה יותר מאותן הימים ומלמרין אותו כל התורה כלח _ וכיון שבא לאויר העלם בא מלאך וסטרו על סיד ומשבחו כל התורה כלה שנאמר לפתח חטאת רבץ. (נדה ל.). אלה תולדות םרץ בן שלומיאל. שלומיאל הוליד את שרץ. ויהי שרץ חכם כחכם עודנו בבטן אמו. ויהי עילל למוד בבל שנע החבטות ושבעים הלשון — כיוסף הצדיק אחרי אשר הוסיף לו גבריאל אות אחת משמו• של הקב׳ה ויקרא את שמו יהוסף. ובמרדכי דוד אסתר המלכה ביושבי לשבת הנדת שפותה דברים ודורשן ויודע שבעים לשון. אחרי אשר הוסיפו לו חכמי האגדה שם חדש ויקראו את שמו סתחיה. ויהי פרץ חכם מחכם ותבא בו שמינית שבשמינית של נאוה ויצרו לו בנאותו רחבי שמים , ויאמר : •אסורה נא ואראה גם את הארץ ומלאה, את התבל ויושבי בהי. וכבר שוה דמיונו לנגד עיניו את המון הזקנים והחכמים ובעלי האפסית הבאים לקדם פניו׳ וכני צללו אזניו לקול תרועת הששים לקראתו וקוראים לפניו: ■אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו!* אבל — צר לי עליך, פרץ חביבי׳ תורה הרבה למדת ואתה שכחת את אשר ספרו לני חכמינו מפורש כי — נמלא אזיל למבעי קרנא אודני דהויין ליה נזיין מיניה; ואתה לא ידעת כי •חבטת השמים* לא תצלח בארץ. כי יש נבר אשר נהירין ליה שבילי דרקיעא ודרכו נסתרה עלי אדמות. יש מטיף המבלה ימים ולילות בדרשתו. יעמול בדי עמל וייגע בדי יגיעה עד אם יציף איתיות׳ עד אם ישים אבן על אכן ועד אס ירבה עליהן טיח. והנה בעלותו הבסתה נדחה מטנו תושיה. כל העם המיחלים לדברו ישימו אזניהם כאפרכסת והיא כאלם לא יפתח פיהו. הלא אסון קראהו כי בגללו את הגליון לאור הנר אשר על הביטה נפלה בו שלהבת ותהי דרשתו לשרפה מאכלת אש, וחכמתו — עלתה בלהב השמיטה. האמנם כי נם על נפל אשת;5לו המקרים ארחית אידם ז יש מתחכם המבקש עצות וחשבונות רבים בטרם צאתו לפעולתו והוא מתברך בלבבו כי לו ככר נתכנו'העלילות. כי בכר סנה דרך ויישר מסלה, וסרו כל הטעקשים והחתחתים, וחסכשולים והטרחסות עור אינם. והיה בטאו עד המשבר תטוננהו תושיה.