Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1893-01-01 · חוברת א · p. Seite 4

מכתב מאת העורך. 4 ותאלם דומיה. עלית למרום ממנת החכמה ותשים סתר לך. במצודת האמתיות הכמשטות ותקותנו לראותך נין העונדים על הרי ישראל נוהלה ואכדה. יודע אנכי כל חירושיך והטצאותיך בחכמת השעור וכי רבות עשית בעד החכמה בכלל. אבל נס אחיך לחזה יצדקו אס ידרשו מידך לשוב אל מעיכות ישראל כי כן היה דרך יחידי הסגולה בעמנו מדור דור להקדיש את חייהם וכשרונותיהם לתורה. לחכמה ולעמם, אשד בגאולתו היו כל מעיניהם. חכמי צרסת האשימו את אחד המהנדסים הגדולים אשר התעמק בחשבוגותיו ובסססריו הגאצלים בעת אשר טריז באה במצור. בעת אשר כל מוח חושב מחשבות בקש תחבולות'להציל את ארץ המולדת. נם בית ישראל נתון במצור. והרוצים בתשועת עטנו קוראים אליך: תן גא לנו את ידך שחד גם אתה טנ!חך בעד ססרותנו. לסנים אם לא היה חזון ומשא נסרע העם, ועתה באין ספרות מדעית .יפרע עם. ברגשי כבוד ויקר ר. בריינין. -^— .11 מענה במקום הקדמה. מי יחן ם1יוז ישיעח ישראל! ידוע תדע כי לא שניתי. כרוחי א? כן רוחי עתה וכן אקוה בי יהיה בל ימי צבאי. רוחי לעמי ולבי לשפתו ולחייו ונפשי קשורה בדלותו ושפלותו האוכלת את חצי בשרי. ובגאונו ותפארתו סלפנים בהי הקדש ובירושלם אשר ממנו תקותו ותוחלתו. אפם בי חדלתי מכתוב ומקרוא באזני איזי בראותי בי מעטים הטה מאד המבינים לרוחי. ונם בלל ד׳ את שפתנו ונם חלק לבנו, לא יבין איש את רעהו. ברוב מחלותינו כן רבו רסאיגו יבם לפאי אליל, מות בכפם וחיים בלשונם. ונם אלה דבחרים בחיים חיי איש ואיש יחפצו אבל לא חיי עטנו נגעו עד לבם. ואנכי לא בן עמדי. את ישראל אהבתי וחייו אדרוש. ומה בצע בי נושיבהו על אדמה אחרת■ או כי נ$ן לרבים מזון וטחיה וגם כבוד תחת קלון ננחילהו, אם כל חיי רוחו נגזול ממנו. — וזה הדבר אשר הביאני להביט גם על ההשכלה אשר אנחנו אומרים להפיץ בין בני עמנו ממקצוע אחר לא כאשר הסכינו להביט עליו רבים מאחינו. הם כותבים ואני כותב. הם רוצים להסוך אנשים בלתי משכילים למשכילים ואני רוצה להפוך יהודים בלתי משכילים ליהודים משכילים, ואנשים מבני ישראל משכילים לבני ישראל משבילים. — משכילים בכל חכמה הרבה יש בעולם, ואם נרבה עליהם מסטר מה אין השכר שקול בנזק החיים הרוחניים המוסריים אשר אנחנו מאבדים באומה זו העומדת לאות ולמופת בקורות כל חדורות, ואשר אני מאמין באמונה שלמה שלא כלתה עוד את נבואתה בעולם. — להפיץ דעה בעם דבר נקל מאד. ימי דור אחד משסיקים להרים עם פן העטים בעודנו חי על מרומי ההשכלה. אבל כמה דורות יחלופו עד אשר יצלח להסיח רוח ח־ים בעצמות עם שככר מת. — אמנם בן נם כאלה וכאלה עברו על עטנו׳ וגם שב