Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1893-01-01 · חוברת א · p. Seite 7

[ ,.וו ־ י * :־־י י •~• ירחוננו' * אס הספרות יקרה וחניבחלכל עם ועם׳ בי היא?י^קת את הדעות ׳ מצרפת את ד,מחשבות, מביאה למעשים טובים. מבשרת, מקימת ומנעמת את החיים — הנה לנו זזעבריס יקרת או יותר נכון צריכה להיות יקרה, הספרות אלף פעמים יותר. הספרות ד,עברית ממלאת לנו מקום בתי־ועד׳ בתי־מועד. בתי מדרשי החכמה# בתי־מחוקקים ובתי דינים. הספרות העברית מעזתפת ומאחדת את הנחות הפזורים בעמנו ומקרבת את האחים הרחוקים במקום'וברעות. חלק גדול מהספייות האירופיות נברא בעצם זדאשונה בעין שע#*ע בעד האנשים הרוצים לבלות זמנם כקריאה קלה, נעימה ושטחית, או בעין תחנולה לחסיל שנה על האוכלים לעזבע. שותים לרויה ואינם •עושים מאומה. לא כן הספרות העברית : רובי קוראיה לומדים, הוגים^ומתעמקים בספר, מדקדקים בכל מלה ומלה ומתאמצים לקרוא נם בין השיטין ומבקשים בו פתרון ותשובה לחידות ושאלות רבות, אשר יולידו החיים המקיפים אותס, והספר העברי הכתוב בידי חנם ונכון ׳ בצבר־ראש ובדעה צלולה קמש ויקר, אהוב וחביב ד,וא לקוראינו. וספרותנו זאת ׳ אשר סופריה יכלו להיות למורי העם, למאשריו *מדריכיו, בתנה בידי סופרים אשר נבצרה מהם תעודתם. יש בנו סופרים צעירים •לימים בעלי־התסעלות, הנוחים להתלהב ולהתרגש וסנלת־הצער הזאת היתה יבולה לפחת רוח חיים בספרותנו, לולא חסדו להם יתר מחמדי־הבחרות: אמץ־לב, רוח־־נדיבה *חריצית־ס^ה. יש בנו סיסרים זקנים כבדי־נסיונות ׳ הקשים להתלהב, אך אין להם פנלילות־הדעת. עז״הרוח וססוניות ד,שבל. אבל יחסרו לנו סופדים המאחדים בקרבם •זיןד רנש־היןזחוות וקשי הדעת הנד^בת, סופרים אש" חברו בהם כל המעלות. היתרונות והבשחנות הדרושים לט1רי העם. סום־ים באלה בקשנו ומצאנו ותקותנו חזקת כי המה ירחיבו את ספרותנו. ירימו את ערכה ויגבירו השפעתה ופעולתה על חיי בני ■עמנו. הננו נתוךם בעת במצב בזת אשר אין ידים לפעלים כבירים ולשנויים עצומים :בחיינו. לבן כל אלה החפצים בתקומת ישראל ובתחיתו עליהם להשתתף בבל לבכם •זמאודם בתחית ספרותנו׳ אשר רב תבואות בכחה. ד) הננו גבינים לתת בידחוננו מאשרים מדעיים להרחבת שפת עבי, והבלשנים •היותר מצוינים בדורנו המומחים ללשונית המזרחיות •עזרו על ידנו בשקציע זה• לא נצדק אם נאמר ב• רק דלות שפתנו. מעוט סליה. עתיקית סגנונה. צ-ד בנינה ו&־^ת גזרתה גורמים עניות ספרותנו וסעככים התסתחותת כאשר נס• להוכיח סופרים אחדים. כי רבזת יש על זה להשיב׳ ואין פה המקום. אבל לא נשגה. לפי דעתנו, אם נחליט בי חקר שפתנו היא אחת הסבות הראשיות יהעקריות בין הסבות הרבות שהביאו פות ספרותנו לידי מצבה הנוכחי. ואם רוצים אנחנו להרחיב את ספרותנו ולהחיותה* אז אנוסים אנחנו להרחיב גם את שפתנו ולהחיותה. מובן הדבר מאליו. כי הרחבת ספרותנו צריכה להעשות על י ם ו ד ו ת מדעיים, בזהירות יתרה, בטפח מ^ב זבחוש בלשני. אך אין אנו בני חורים להבטל מעבודה זו בכל מה שאנחנו כותבים. מי הסופר אשר יאמר: ■מעודי לא חסרה לי מלה, מעודי לא חשבתי מלין אף רנע ןכת?יי נאמר לו כי מעולם לא.ריק בלשונו ולא דגה את רעיוניו בכל סרטיהם ונוטהם. ־הן נם סופרים אדירים בשפות חיות כטורנניוב הרוסי וכפלובי הצרפתי היו מבקשים •לפעמים לא רחוקות שלשה ארבעה ימים מלה אחת, כנוי אחד הה1לם את המושג. בבר הוכיחו חוקרי־השפות באותות ומספרים, בי כל מה שירבו מושגי האיש •זהענינים אשר הוא הוגה נהם וכל פה שיתיחב חיג־מנטו כן ירבה מכסי־ המלים