Luaḥ erets Yiśraʾel · 1903-01-01 · שנת התרס״ד - שנה תשיעית - 1903 · p. Seite 23

והשתומם על הסבלנות, העזמה, האפד והפיץ אשר להאיש הזה שנראו בכל עת שהיה עליו לעש־ת א־זו ענווה קיצה שלא ידע או לא היה רגיל בה. כל עת־ת הסנאי. כל רעיבים העכירו יחדו ישראל רחל ויעקב, קראו ודברו, התיכהו/ ובל כך התרגלו י,זד׳ עד כי בלעדי יעקב הרגישו כאלו הפי להם דבר מה ותמיד הפציר בו ישראל לבוא אליהם טדי ערב בעיב. עיב סורים לשני שמנה שנים .וכיום תזכיר רחל הכל. מן היקר טסי ישראל ליעקב כל הפקודות בנוגע לעבודת היום ובעצמו הלך העירה לטבור מדבשו שהיה ידוע לתהלה בכל השכיבה. השמים היו קצת מעננים■ אפורים׳ ולעת ערב נתך גשם חזק, עלו עננים שחורים והיה חשך. בחוץ■ רוח וקר׳ סערה נוראה. ישראל לא יכל לשוב מן העיר לא מפני שחשש מהגשם או מחשכת הלילה׳ אלא שידע׳ כי רחל סחרה תמיד והוכיחה אותו ככל פעם אשר הלך בלילות האפלים בגשם׳ ופעם אמיה לו : —אמת כי הערבים והבדויים מפחדים מפניך׳ אבל יש לך גם לא מעט ׳צונאים ביניהם. ולמה הגבורה הזאת בלא תועלת? ענין אחר בעת הכרח אז בעצמי אאיץ בך ללכת גם בגשם גם בחשכת ליל. אולם שטור גבורתך לעת יצרך. ואז הבטיח לה בל ללכת עיד בלילות. אך בלילה זה, ליל הסורים, חפץ מאד ישראל להמצא בביתו, אך זכור זכר המשל ■מוצא שפתיך תשמור׳'׳ ונשאר. וחל לנדה. בתה הקמנה שולמית ישנה. ותרגיש רחל את עעטה בבדה• הוזלה לקרא וידפקו בדלת.