Luaḥ erets Yiśraʾel · 1902-01-01 · שנת התרס״ג - שנה שמינית - 1902 · p. Seite 26

לוח ארץ ישראל 26 ואם תוכרח לצאת יזהרו מאד לבלתי תעבור עי‘ יד נהר אשד מימיו יסלגו כי ס־טן לא טוב הוא לאשרה והצלחתה כל יט־ה. גם אצל הבדואים חזון לא נפרץ הוא כי עלם ועלמה יתנו אהבים. אך אצלם יותר שכיח מאצל הפלחים כי אחת מבנותיהם תסתר עם מאהבה תחת אחר השיחים או מאחורי הגכעה. מאשר כי מגורם במדבר הרחק ט; הישוב ויתר תפשיר, היא לצאת ולבוא מן הפלחה. שאלת שלום בין איש לחכרו היא הדרישה הנודעה שלם עלכום (שלום עליכם) והעונה יענה ע^כום אלשלם (עליכם שלום) והשאלה כיף אל חלך (כיצר מצבך?) אנשים ונשים בבואם אל העירות הגדולות כמו ירושלם וכו׳ ישימו על רגליהם מקים(שטיפעל) כבדים אף כי במדבר ילכו יחף. הבדואים משבט אדם נכרים בצמות ראשם, הקלועות ונתונות תחת הקפ;א■ ונזהרים הטה מאד לבלתי יגלחום . הנשים מהשבט הזה נודעות ליפות תואר׳ לא כנשי הבדואים השוכנים בנגב אשר מכוערות הן ביותר. הבדואים בכלל אינם מדקדקים על הנקיון׳ אינם נזהרים הרבה כרחיצה׳ כי המים יקר אצלם בהיותם על ה רוב רחוקים מן הטעין. לנקות את ידיהם ופניהם הם משתמשים בחול׳ או ימשחו את ידיהם וגם לפעמים את פניהם בחמאה. עיקר מאכלם הוא החלב, חלב גמלים או עזים וריפית דקות אשר לא חומצו. אך בקבלת אורחים או בסעודות של שמחה, ישחטו עז׳ כבש או גמל צעיר, ויאכלום מבושל באורז או בגרש. מהמאכלים היותר ערבים לחיך הבדואי, הם תמרים משוחים בחטאה או רקיקים דקים מטוגנים בחמאה מבושל.— ומורגלים הם לאכול את מאכליהם בהיותם רותחים בעוד שהיד סולדת בהם׳ ואף כי יאכלו בלי כסות ומזלגות׳ נתדגלו כל כך עד שלא ירגישו את החום . [הסוף נהניד יינא איירי)