Luaḥ erets Yiśraʾel · 1901-01-01 · שנת התרס״ב - שנה שביעית - 1901 · p. Seite 157

1r>7 השלח או הגחון השלה או הגחון. מי הטעין הזה היו מאז ומעולם למקור לא אכזב ליושבי ירושלם. מימיו שהיום ראוים לשתיה רק ע׳יי הרחק מפני מלחותם׳ היו בימי הבית הראשון כנראה המקור העקרי לרוות את יושבי העיר מים. ומהיטים היותר קרומים כתקופת בני ישראל בארץ ישראל נודע ומהולל המעין הזה בפי יושבי ירושלם׳ ומקרים נכברי הערך מאה נעשו אצלו. אצלו נמשח המלך שלמה ימלכים א׳ א׳ ל״ט),המלך יחזקיהו צור. לסתם את הפתח המוביל אל מוצא הטעין, ויוליך את מימיו דרך תעלה שחצב לרוחב כל ההר׳ לבלי יהי. לסנחרי וחילו מים(דהי״ב ל״ב לי). לפי המסופר בתוספתא הי׳ זמן שהשלח הוביש כמעט׳ ופעם אחת צוד. המלך להרחיב את מוצא מימיו למען ינדל קלוחו׳ אך עיי התקון הזה נתמעט עוד׳ וכאשר העמידו את מוצאו כמקדם חזר קלוחו כבראשנה-. מקרה רומה לזה קרה למעין השילוח בהשנים האחרונות׳ כי נביעתו נתמעטה הרבה מסבה בלתי ידועה׳ אך מאשר כי בעת הנכחית משתמשים יושבי ירושלם בשנים כתקונן אך מעט במימיו מפני מלחותם, לכן לא שמו יושבי ירושלם ואף לא יושבי הכפר סילוואן שממולו את לבם לזה, אולם נשנה הזאת המצוינת מאד במעוט גשמים וגם בער מי השלח המלוחים ישלמו במחיר מלא, החליטו הפלחים יושבי הכפר סילוואן, המביאים תטי ד את מי השלח ועין רגל <ביר איוב! העירה למכר, להשתדל להשיב להטעין את נביעתו׳ ויאספו מהם ומהיהודים היושבים בקרבתם בשכונת חברת עזרת נדחים ועוז—סך 2000 פראנק, ויתנום לקבלנים מאחיהם שקבלו עליהסלהוציא את החפץ הזה לפעולות, וחפצם הצליח.ואחויעבודר, ועת לא רבה היטיבו את נביעת המעין לאיתנו, והוא נהי׳ שנית מעין לא אכזב ליושבי ירושלם, שנשנה הזאת שמחו על מימיו