Luaḥ erets Yiśraʾel · 1900-01-01 · שנת התרס״א - שנה ששית - 1900 · p. Seite 34

יהונתן טהר גם הוא אל עגלתו. ולבב נחמיה הלם כהולם פעם, ובעיניו נראו דמעות גיל ורגש׳ וכתומי מקשה עמד אצל המאזנים בעת קבלת הענבים. האם לא נראה עין בעין עקבות תקותנו i‘ —אמר אל לבבו— קראתי אמנם תמיד בעיון ובכובד ראש את כל המאמרים והידיעות הבאים מארצנו הקדושה בהעתונים השונים׳ ידעתי כי יש יקב גדול בראשון לציון המקבל את כל ענבי המושבות שביהודה׳ אך יקב כזה׳ עגלות רבות טעונות ענבים כאלו, סדר נבון ומשטר ישר כזה, לא שערה נפשי ולא יכולתי לצייר לי מעולם. וכל אלה עשתה יד נדיבה אהת״יר איש אחד אשר למרות עסקיו הענקיים, ושעשועי החברה הנהוגים הוא מפנה לבו גם למצב עמנו ועתידות־ו. היד הנדיבה הזאת היא אמנם אחת מהידות היותר גדולות והכוחות ה יותר חזקים שבקרבנו, אך לוא יתאחדו עם היד הזאת גם שאר הכהות והידות ה ג ד ו ל ו ת כ ה ק ט נ ו ת וכל אחד ייהד נלכנו מקצוע קט; להרעיון הכללי הזה אז הלא באמת יוכלו העובדים האובדים שבארצות רבות למצוא מנוחה ולחם חוקם ע־י עבודתם כארץ אדמת אבותינו. הגה כבד כלתה עגלתי את הקפתה —אמר יהונתן בקרבו אל נחמיה— לכה ונשובה הכיתה׳ כי כבר האיר השחר ולא אפחד עוד לנסוע לברי, לפנות ערב ישבו בני בית יהונתן בחברת נחמיה אורחם על האצטבא אשר אצל ביתם וישוחחו יחד על העניגים הפרטים הנוגעים לחייהם ולטצכם, ופני יהונתן ותמר אשתו הסיקו אותות רצון עונג ושטחה׳ כי הטה עברו כבר בשלום את התקופה השניה של העבודות הקשות שבשנת האכר׳ הם אמנם לא זרעו בדמעה אנל ברנה קצרו׳ והבציר גם הוא היה טוב. עדר המושבה שב זה עתה הביתה ושלש פרות בריאות ושני עגלים