Luaḥ erets Yiśraʾel · 1899-01-01 · שנת התר״ס - שנה חמישית - 1899 · p. Seite 116

- 116 - דבור ודבור ששמעו ידעו כי הפה והלב אחד הם בו. ברוננו זקן׳ באמת׳ מכפי«שראינוהו לפני י״ב שנה׳ הולך מעט שחוח׳ דאגה שוכנת על פניו ומצחו׳ כפעם בפעם יתעורר ורוחו תתרגש כרוח בעל הגיונות׳'מחשבות והתפעלויות. צריך להזכיר פה מאמר החכם מלבך האשכנזי האומר׳ כי חוט של עצב המתוחה הגלות קרוב לקמטי פי בן ישראל "ואפילו למשפחת רוטשילד"׳ ע*כ ענין מאמרי. והחוט הזה׳ שאמר מלבך׳ מדויק ביותר על בני הגדולים והטובים שבבני ישראל׳ הכואבים לכאב עטם והנחלים לחליו ומזורו. יקר לנו ברונט בשתים׳ מצד עצמותו; מה שאין צריך לפרש׳ ומצר יחידותו, כי יחיד בנדיבים הוא לנו. אין שני לו׳ ברון גדול הולך לא־י לפקד את אחיו אשר הזיל עליהם תועפות כסף וזהב ורב כהות ומוחות וכל כך צער ועגמ״ג, ברון ובמנה באים בסכנת עצמם לא״י, והספינה׳ הנה כלה ישראלית׳ גם עם בית תבשיל לבשר ולחלב ושו״ב הולך עמם, ובדלתות הספינה ״מזוזות"! היש עוד נדיב ברבבות ישראל העושה ככה. ואפ יש כדוגמתו להעלות על נם בכל דברי הימים לבס ישראל?! ומעמק לבנו נתפלל לעוד נדיבים כאלה, שלא יהיה ברובנו זה׳ ח״ו׳ גם ראשון וגם אחרון בדברי ימי ישראל!— הברון מאור. שיעמדו האכרים על רגליהם ושתבטל שטת התמיכה, אבל יחד עם זה איננו אומר לעזב את המושבות בלי עזרתן הנחוצה. וזהו העקר והיסוד להצלחת הישוב מעתה. הדבר כבד מאד עתר" אחרי ההרגל היש;׳ אבל רק בהתחלתו יכבד הדבר. הברון אוהב ומחבב מאד את כל הנמצא בא״י שעלה לו בכל כך זהב רב. והברון רואה כי הדור הצעיר בא״י חרוץ הוא עד מאד וראוי להיות אכרים וכורמים טובים מאד. הברון והברונה השתוממו מאד למהירת הרוכבים הצעירים שבכל מושבה ומושכה אישר כודאי לא ראו כהם מבנ״י באירופה, כי אינם במציאות