Luaḥ erets Yiśraʾel · 1898-01-01 · שנת התרנ״ט - שנה רביעית - 1898 · p. Seite 17

— 17 — כחמשה עשר יום אחרי החופה תיתכנה אמות החתן והכלה ביחד עם הכלת לכותל המערבי ואח" כ לאשת ראש הרבנים לנשק ידיה ולשאול בשלומה ולקבל את ברכתה. אחינו האשכנזים יחוגו את חג חתונות בניהם כאופני ארץ מולדתם ומנהגיהם לכל פרטיהם׳ רק איזה מנהגים לקחו מהספרדים׳ ואחדים יצרו להם בעצמם ז בהכתובה יוסיפו את הנוסח "התנאים שביניהם" וכד (בשנוים קטנים). רק־ אצל משפט הירושה יכתבו כתקנת שרט (שפייאר ווארמז טאגענציא), ואצל איסור לקיחת אשר, אחרת יוסיפו כתקנת רגמ״ה. את כום הזכוכית אשר תשבר תחת החופה יברכו במטפחת למען לא יאבד1)אף רסיס אהד ממנה,- אחרי כלות המשתה ירטיבו את החתן והכלה על שני כסאות באמצע הבית איש בצד רעהו ובידי כל אחד אכוקה דולקת, והנאספים ירקדו ויזמרו ויתהוללו מסביבם׳ ויכבו אבוקה אחת. פעם אשר בידי החתן ואז יאלץ להדליק את אבוקתו טאבוקת כלתו, ופעם אשר בידי הכלה, ואז תאלץ להדליק את אבוקתה מידי בחירה אשר רצו נפשות הוריה בו 2). U אטונת אטן יאטיני הרבה טכני העדה הזאת ר׳ לאל ידי אנשים בעלי ■פנולות וכישוף וביחזר ברסיסי בום הזכוכית הנשנות לההליש את כח־ננו של ההתן! וע״ב ’שטרום כסאה ויקכדום נאומה או ישליכום נטקום מוצנע. יטלנה זה נהגו לתת כמנעלי החתן ונננריו מטבעת או תכשיט זהב בהאמינם נ׳ בכה וסגולת הזהב לדחות 0עליו את בה הבישוף. והאמונה הזאת קרומה מאה הנה. ונז' נם בתרגום יונתן בן עיזיאל (רנדים נ״ר 1-) וז״ל "ולא יהו׳ נכד אפר התנין וכלין נהרשין ארום נסשא לעתיד למיפק מנהון הוא מחבל" ונם נוסחת הירושלמי מתאמת עם הבונה הזאת. 12 טעם ומקור המנהג הזה הוא לפ״ה מאשר כ׳ על הרוב השיאו פה נעיים ונערות קטנות אשר לא ידעו זה את זה מעולם, ואשר טסוה הנושה בבתה את פניהם אף מלהביט איש בפני אתיו! וע״ב המציאו את המנהג הזה לקרב דעתם מעט טעמי וסמך' לזה נמצא בתלמוד נבלי (כתובות י״ב ע״א) ניהולה היו מיחהין ההתן והכלה קורם החתונה למען הנים דעתם.