Luaḥ erets Yiśraʾel · 1897-01-01 · שנת התרנ״ח - שנה שלישית - 1897 · p. יא

- יא - בית מושב זקנים וזקנות בירושלם ת״ו. ב י ר ו ש ל ם העיר הקדושה אשר אליה יעלו משנות דור׳ נמצאים במספר רב זקנים באים בימים לבלות בה שארית ימיהם׳ ולהקבר בין רגבי אדמתה. על הרוב באים פה זקנים כאלה אך בסך מצער למאד, ולפעמים גם בידים ריקניות, בחשבם׳ כי חיש אחרי תדרוך רגלם על אדמת הקדש יקדמם המות ויגאלם מעניים ולחצם, אבל כמעט כלם חושבים וטועים, בעל כרחם הם חיים, — למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב׳ — ובאין עזר וסעד׳ באין בית לשבת, ומטה לשכב, באין מי שיסעדם וישרתם כדרוש לזקנים באים בימים, נפשם ברעה מתמוגגת, ומצבם מרגיז כליות ולב כל רואיהם. שניט רבות עברו על ירושלם באין בית מיוחד למושב זקניה העניים, ויהיו הזקנים האומללים מפוזרים בבתי המדרשות, שטה ישבו יומם ויהגו בתורת ה׳, וישביעו רעבונם בלחם צר ומים לחץ, ולילה היו ספסלי בתי המדרשות מטותיהם, ועליהם שכבו למעצבה. במצב כזה לא נפריז על המדה אם נאמר כי רבים נאספו בלא עת, כי עוני ותוסר כל קרבו קצם.... וישימו אנשי לבב לבם למלא את החסרון הזה באשר יוכלו, וייסדו בית מושב זקנים קטן אשר מעט מעט הלך הלוך ונדל ומטלטול אחר טלטול. בבתים שכורים, עבר ובא למקום קבוע לבית גדול ורם׳ אשר קנה גביר אדיר ונדיב נשא ומרומם, ועתה הנהו ב״ה במצבו הנוכחי אשר בו ימצאו מחסה המשים וששה זקנים, רובם תלמידי חכמים, וכולם אנשי מדות, אנשים ישרים אשר ראו ימים טובים בחייהם, ולבד אשר לא ידעו עוני וחוסר גם נתנו מכספם לדל, והרבו לעשות צדקה. לא בחיל ולא בכה, כי אם ברוח ה׳ צבאות, אשר עורר לב נדיבים לעשות צדקה וחסד, ולעמוד לימיננו בדבר הגדול הזה,