Luaḥ erets Yiśraʾel · 1897-01-01 · שנת התרנ״ח - שנה שלישית - 1897 · p. Seite 144

144 — ולרחבה, עד כי זה ימים רבים המה שואלים לנפשם, לאמו : הן גם לנו אחים ואחיות שטה בארצות האדונים והאדונות האלה,■ הן גם לנו אתים ואחיות המדקדקים תמיד לעימות "כמתקנים שבהם,׳ ומחזיקים בכל מנהג קל שהחזיקו בו, והלכו באשר ילכו, ובאשר ישבו ישבו — ולמה זה ישבו הפעם םסונים בבתיהם, ועקבותיהם לא נודעו בארצנו? האמנם ככה דבקו צאצאי בני ארץ המזרח לאהבה יממה בארצות הגלות את החרף הנורא ואת כל תולדותיו: את הקר והכפור, את השלג ואת הקרח, את שמי העופרת, ואת הרוח הסוערת, עד כי לא יוכלו לעזבם אף רגע לבוא לראות שמים טהורים ושמש זורחת, וארץ פורחת, וכל יתר המראותהיפים אימר אליהם ישתוקקו ככה בני הנכר, לראותם בארץ אבותיהם המה i‘ וגם אם בא יבוא אחד מהם לפעמים, מי יראהו ומי יכירהו בין כל ההמון הגדול אשר הוא מתגנב בתוכם והוא בטל ביניהם בששים או באלף. אך אין לך דבר שאין לו שעה, ושעת עלות ישראל לרגל הגיעה גם היא; ומאנגליה ארץ התרים, מאנגליה ארץ חורי־ישראל המתפארים כשם עטם נגדה לכל העמים, יצאה השנה הזאת האורח ה הישראלית הראשונה הטס דרה גבל סדרי האורחות האנגליות; האורחה אשר צאתה ובואה, ושבתה וקימתה, ומאכל שלחנה, ומעמד משרתיה, הכל כאשר לכל כטימפט "האדונים והאדונות" ההם, לא נגרע דבר — ובכל זאת היה חותם "ישראל" טבוע עליה בכל הפנות אשר פנתה. לא בסתר באה כמתגנבת בין כל ההמון הגדול מדאגה מדבר ם; יראוה אחיה בני י השלם והיו עליה למשא; לא כטתחפשת באה לבל יכירור, אחרים חלילה ואמרו: הגם בת־ישראל בעולי רגל? — כי כתור "אורחה ישראלית' באה, ובתור "אורחה ישראלית" יצאה, ומן הבחינה הזאת ראויה היא