Luaḥ erets Yiśraʾel · 1897-01-01 · שנת התרנ״ח - שנה שלישית - 1897 · p. Seite 95

w ., — 95 — ’אכלו אם לא נקו אותה תחלה. העומד בראשם בעניני דת הוא י׳שיך עכדאללא אשר כמקום מושבו "בדשבע" עומד בקשרי יחס עש בני דחו אשר בשרם. כנראה אך מפני האמונה נזרו המוטבולים מיתר תושב יילכנון וטיל־הלבנון. ואם כן לא יחשבו כשארית איזה לאסגדול. כחצי הראשון למאה השמנה עשרח ישבו בבקעה סביבות בעל־ ניק ובמורד מול הלבנון• אולם משנת 1750 התקדמו עד חוףהים יילכדו את צור. האמיר זהי אלאמו׳ אשר על אדותו נרחיב י׳דבור בדברי ימי עכו, השתמש בערמה בשנאתם לעוררם נגד תינרטא, למען יהיו עמו יחדיו בהצותו את האויב הכללי. וכל זמן ׳®התקיימה ממשלתו הכה אחור את הדרוזים בכל פעם אשר י׳תנפלו עליו. אכל אחרי מפלתו נענשו הטוטבולים עונשים קשים על עזרם בכח ובגבורה את זהר אלעמר מיד ישפר סחה, אשר הממשלה נתנה בידו את גלילות עכו וצידון. ואף שכרתו ברית עם הדרוזים להנן עטם יהד על ארצם מפני התורקים; בכל זאת הכה אותם דשפר פחה בלכדו את הבקעה ובעל ביק ויכרות את ׳®ישי עוזם להכחידם מן הארץ. המשפחות השדודות והטלות ברחו ייעלו על מרומי הלבנון ויתבדרס וסדרי התנהגותם חדלו חדלו. בכל ׳את בימי ממשלת טצרים 1832-1840 עברו אחדים מראשיהם לצד אברהיס פחה המנצח הגדולה ויתמכו בידי האמיר־בשיר לבית ׳®'חב. הרבה מאדמת המקום סביב דשבע באה לידם׳, והארמון א׳כזר שטה אשר נכנה מאחד םזקניהם(שיך)אבל טפלת האמיר־בשיר השתאומית משכה גם אותם לכאר שחת, והבאים אחריהם הצילו *1ך חלק מאחוזותיהם הרחבות. ומרבית המוטבולים נושאים בעול הלחץ הנזכר למעלה. משנת 1862 חדל ויאלם הכרוז: ■למלחמה!. למלחמה! געד אליהנו! קנאת ד׳! קנאת מלחמה׳ ז אשר נשמע תמיד J