Luaḥ erets Yiśraʾel · 1896-01-01 · שנת התרנ״ז - שנה שניה - 1896 · p. Seite 99

— 99 — אבי! בכל! זאת התרגשה נפשו מאד בראותו אה שאהבה נפשו יושבת ובוכר״על פתח אחלה׳ ופורשת בידיה על שבר בית אביה. המראה המעציב הזה הלהיב את לב זבר בשלהבת אש האהבה *לחייה — יאמר זיר בתארו את דמות תמצר אהוב תו ברגע * •ההוא -1■ היו אדמ־ם כשני׳ ועיניה הבריקו ככוכבי שחק תחת "מעטה חשכת ליל אופל וצלמות־ דמעותיה התגלגלו על "לחייה כספירים. גדילי ראשה׳ וקווצותיו היו שחורות כליל, "ופניה האירו כמאור השמש־ ויפרש הליל כנפיו על פני "השמש־ ויהי חושן ויהי אור. קרני אור פניה הרהיבו את עיני, "והוד חשכת שערותיה לקחו את לבי ונפשי ואהי כמשתומם "למראה עיני*. והמראה הזה העיר בקרבו נם רנשי חמלה ורחמים ויטהר להשיג את עבדיו־ שוללי הון עמרי. וידביקם על יד ההר אשר יעד להם, "ויקה מידם את כל אשר לקחו ויצום לשוב אל שכונתו; והוא יטב עם הרכוש והמלקיח אל עמרי׳ ויאמר לו: הנה רכושך הצלתי ועתה נראה נא את איטר תנמלני על חסדי זה. הזקן השתומם מאד למראה העלם הנבור אשר שם נפשו בכפו להציל רכושו מידי שולליו. ויען ויאמר לזכר ועיניו זלגו דמעות : «זבר, במה אוכל לנטלך ככל החסד אשר הגדלת לעשות ״עמדי? הן קצור תקצר ידי להשיב לך כגמולך. לכן הנה בתי יתמצד לפניך קחנה לך לשפחה והיה זה לאות תודתי לך כל ״הימים״. זבר לא האמין׳ כמעט׳ למשמע אזניו ויאמר לזקן : "חלילה לי לשאת «ת בתך כאחת השפחות כי אם ליטרה אחשכנה לי ועטרת לראשי^אענדנה כל ימי חיי". כשמוע עטרי את דברי זני׳ טהר למביא את תמצר לפני זכר ומסוה על סניה׳ ויסר זכר את המסוה מעל פניה ויתנהו לאביה־ ויהי זה לאות כי בהר בה להיות לו לאשה. כי זאת התעודה בערב, בימים ההם׳ לחכיא את