Luaḥ erets Yiśraʾel · 1896-01-01 · שנת התרנ״ז - שנה שניה - 1896 · p. Seite 92

— 92 — עליה עצים להגדילה ולהרחיבה, וכבדוהו הערבים ויצא שמו לתהלה כאחד הנדיבים הגדולים בארץ. למדורה הזאת יקראו בשם נאו״אלקרא, לאפר, מדורת הארוחה. ותהי למשל בפיהם על הפרסום׳ והיה בחפצם לתאר איש אשר נתפרסם במעלותיו ואמרו: »ידוע ומפורסם הנהו כאש מדורת הארוחה אשר תנוצץ בראש הרים". גם כאשר יאמר איש להניד אח שמחת לבו על דבר שמצא חן בעיניו מאד, ואמר: גדלה שמחתי לקראת הדבר הזה, כאשר תגדל שמחת איש תועה בראותו את "מדורת הארוחה*.מכל זאת נוכח לדעת עד כמה היתר, הנדיבות חביבה בעיני הערבי. ומה מאד נדלה תשוקתו להיות טוב לשבטו ולעמו ■ונם לאיש זר אשר לא ידעהו מתמול שלשום. אך לא רק אל הנדיבות לבדה שאף הערבי; כי גם הגבורה היתד, משאת נפשו, ונטו שר,נדיבות היתר, קדושה בעיניו, כן יקרה לו במאד מאד נם גבורת גבוריו השואפים לדם אויביהם ורק נקם בלבם כל היום. מה נורא הוא גבורערב, בצאתו על אויביו למלחמה : פניו להבים ועיניו לפידי אש ומנחיריו יתפרץ עשן; ובקול נורא ירעים : הוי הנקמה! (יא נקמתאה) הוי הנקמה! ערום ועדיה. כבלי לבוש ילהם גבור ערג ומבלי שריק אשר ינץ עליו, 11 ואך חנורת נד או עור יחגר על מתניו. שערותיו יורדות על שכמו, ורץ הנה והנה על סוסו בין מערכות אויב ולא ידע <א) מדורת פרסום רפאים (נאד אלעוד! נ• •ונד. א’׳* את רעהו. ונודע לו הרב', ונא אל עיר משד. [מנד! ועשה »דוור. *מקום הנקרא מנא. אשר ׳*ם יאספו נל הע־נים ההיננים נבית הנעבד, לפרסם את הרמאי אשר ד,ונהו. והמדורות האלה אשר היו מצדם תמיד נועצו מראשי ההרים הדסים והנשאים זיהפנו את השנת ליל איפל למאור יומם נמושנותיהם. 1> אף אם נמצא שנבוריהם מרבים להלל את טניניהם ושריוניהם אשר ■נינו עליהם ביום קרב, בכל ואת הגבורים הגדולים לא היו לובשים מנן ושריון. ני היתד, בעיניהם למורך לב.