Luaḥ erets Yiśraʾel · 1896-01-01 · שנת התרנ״ז - שנה שניה - 1896 · p. Seite 67

— 67 — התנ״ך מבני עמנו ושלא מיני עמנו וטהם רצו לשנות הנוסחא המקובלת ולגרום במקומו "הר שיאך הקרוב להר חרמון. לרעתי - השיב אבי־־יעקב - תבואר מליצת הכתוב הזה באום;’ד,מקובל על הלב, והוא : ידוע בי ה ר חרמון והלבנון אשר אצלו מושפעים כמעט תמיד בטללים מרובים ועצומים לרגלי מרבית חיערים והעצים הנטועים עליהם. — והר צ יון ערום מכל עץ׳ כאשר עינינו רואות; לכן רק טללים מעטים וקטנים ירדו עליו. ויהיה אפוא הוראת סמיכות «כטל חרמון" לא סמיכות הקנין כי אם סמיכות השאלה לאמר טל הזק ועצום כאתו הטל היורד על הר ח ר מ ו ן ולפי זה נעמה מאד מליצת המשורר:ה נהמה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.. . כטלחרמון —לאמר טל מרובה ועצים— שירד על הררי ציון אשר ישיב במאדאת נפשות יושביו העיפים מחום השמש הלוהט. ובהזכירו את הר ציו; הוסיף לאמר במאמר מוסגר כי שם צוה הי את הברכה חיים עד העולם. הנה קצה דרומית מערבית חומת העיר. נימינה׳ ובעוד דנעים מספר נבא ל ש ע ר י ם ו — אמרה הדסה — ושדר, הקברות הזה אשר לשטאלנו לאיזה עם הוא ׳־ שאלתי אנכי — פה בית הקברות להכנסיות השונות של הנוצרים. אבל ראו כי גם הוא איננו מוקף חומה ומצבותיו מונחות על הארץ או על גבי בנין נמוך כמצבות היהודים על הר הזיתים אשר ראינו — אמרה שולמית — כן — השיב.א בי־ יעקב — כני ארץ הקדם יכבדו מאד את המתים נם שלא מבני אמונתם; ולכן לא ישימו ראשי העדות לב לבנות חומה מסביב בית הקברות בידעם כי איש לא יהין למות את המקום הזה או לגנוב את מצבותיו. אולם «אין כלל