Luaḥ erets Yiśraʾel · 1913-01-01 · שנת התרע״ד - שנה תשע עשרה - 1913 · p. Seite 123

123 זברון ירושלם הפיחו בלבי אהב־ לעמנו וארצנו וגב דברי אבי האחרונים פעלו על לבי, עד שאי אפשר לי להפרד ממנה, אינני מאמין שאת עדינה תתרצי לעזב את אחפה ותבואי לחיות פ־" ונם אי אפשר לי לדרש ממך קרבן גדול בזה אך אני לא אובל לעזב את ךןארין שאליה נקשרה נפשי ורוחי. תמיד אהגה אך בך ... ומרחוק אשמח באושרך. לנצח לא אשבחך. אדולף — אמא! אדולך שב אל עמו בבל לבו ונפשו עד בי נבין הנחו גם להק־־יב את אהבתנו על מזבח אהבת ארץ אבות קראה פולינה, ודמעות גיל והתרגשות פרצו מעיניה. אדולוף! בגי I קראה האם די לי. אמותה הפעם ותבך. — אם מאושרה! שמחי בגורלך התחזקי. — אין בי בנר כה לקבל שמחה ועצב באהת אוי יצחק• לו זכית לאותה שעה קראה בעצב. בתי, נמהר נסיעתנו אני מרגישה את עצמי הולבת וחלשה מיום ליום, נמהר פן אאחר המועד מלמות על אדמת קדש חפצי להקבר במקום שנקבר יצחק יקירי.