Luaḥ erets Yiśraʾel · 1911-01-01 · שנת התרע״ב - שנה שבע עשרה - 1911 · p. Seite 108

מרובה, ומה מאושר הוא שבין אלה החלוצים חלקו, שהוא יבל להיות למופת לאחרים בחריצותו עכשיו בתור אבר, כמו שהיה למופת לבני עירו בשקידתו על ספרי ההשכלה ........ ביגתים התעוררה המושבה לחיים. אל הגבעה שבקצה המושבה נהרו עשרות אנשים פועלים ואברים. הגבעה היתה המקום המיועד להתאסף בבל בקר, ומשם, בשעה הקבועה, נפרדו איש איש לשדהו ולכרמו. במורד הגבעה היה משה רהב מכוסה דשאים ונם פרהים אדמים הצצים פה מאליהם, ואל המקום הזה הביאו בני המושבה את עדריהם: פרות, צאן, חמורים, פרדות, סיחים ועגלים.—בל אבר במה שנתברך. כשעומדים על ראש הגבעה מביטים משם על בל המושבה ורואים מה שנעשה בתובה בבל חצר וחצר, ומענין מאד להביט בבקר צח בזה על הבתים, הלבנים והיפים, הטבועים בים של עצים ירוקים ורעננים, ועל האנשים החרוצים השוקדים על עבודתם בשעה בזאת יד כל אחד עוסקת כבר בעבודה. כולם שוים, בולם קשורים זה בזה בקשר של אהבה ואחוה; לכולם מטרה אחת ורעיון אחד: להחיות את אר*ן אבותינו השוממה, להקים את הריסותה ולבנות את חרבנה. אין פה אדונים ועבדים—כולם עובדים,