Luaḥ erets Yiśraʾel · 1911-01-01 · שנת התרע״ב - שנה שבע עשרה - 1911 · p. Seite 102

חלילה, החשיך את תארם ויגרש אותם מגבולות מטשלתוייחד עם שרתם העריגה בעלת הקנאה. אור האופק התחיל להתפשט ולהתרחב, אפם בי לא יכול לשמור על צורתו וגונו; מחרוזות הפנינים נפלו אחר אהד מצוארו והוא נטבע בלו בזוהר תכלת טהור. תחת השמים הטהורים והתבולים השתרע כבר רחב, ועל גבנוניו פזורים עמדו בתים הרשים בנוים בסגנון הצת מזרחי וקצת אירופי, הכל לפי טעם בוניו; ניכר היה כי האברים בונו להרכיב בבניגיהם את שני אלה הטעמים יחד בבדי להשאיר זברון לחיי עברם הקרוב ולרמז על השנוים בחיי העתיד המתקרבים אליו. הבנינים עמדו בלי סדר ומשטר, כאילו בוניהם השליכו אותם מתחת ידם שלא בבונה בחפצם להתישב פה, ואולי עיפים וחסרי אונים תפם לו בל אחד המקום שנזדמן לו ראשונה תחת ידו מבלי משול ברוחו לסבול ולהמתין עוד. הגגות המשופעים הבליטו את הרעפים האדמים מבין שדרי האולנות הגבוהים והרעננים, אשר סבבו עליהם בענפיהם, וכמו זר ירוק קשרו את סעיפיהם לצואר כל בית ובית. אגני ציצים ופרחים בסו את חלונות בית אחד בבדיהם אשר השתרגו ויעלו מבעד להשבפה, וישקו כוס של שברון ועדנה לילד האבר