Luaḥ erets Yiśraʾel · 1911-01-01 · שנת התרע״ב - שנה שבע עשרה - 1911 · p. Seite 65

65 כתר תורה המכתב שכתב להוריו לפני הפסה. "עם בל מכאוב לבב־נו על בית מקדשנו השמם לעינינו".. אבל לא נוכל נם כן מהתעלם סניצוצי אורה וברקי זהר המתנוצצים כאבני זוהר פה ושם. על אדמת הקדש, הלבבות הנדבאות של בל הקהל הגדול ההולך ורב כ״ה מנפוצות יהודה הבאים מארבע כנפות הארץ להאחז ולהנטע על נבול ישראל הנם נם כן מלאות תקוה ונהומים ובעמק הנשמה הרנשת כבוד מונחת, כי חשכת הנלות תהל להתפזר, ענניה השחורים והאפלים ילכו ויקלשו. קרני שהר הולכים ומתפשטים כהסתר ובגניזה, עומדים הבן לקול מבשר ואומר: "שובי, שובי השולמית" כי פקד הי את עמו "ורעת 'מל ובשן" כימי ■עולם. לדעת הראי״ה יתרון גדול הוא לתורת ארי; ישראל מתורת בבל. והיתרון הוא בזה שבארץ ישראל שהיא מקום הנבואה יש רושם לשפע הגבורה בסדר הלמוד, וההבנה היא מוסברת מתוך השקפה פנימית, ולפיכך אינם צריכים לאריכות בירורים כל כך, והיינו אוירא דא״י מחכים ותלמודא בבלאח הוא מטריד להו, וחכמת הנבואה שהיא יסוד לחכמת האגדה שהיא הצד הפנימי של שרשי התורה, פעל בא״י הרבה יותר;!בכבל, שאינה ראויה לנבואה כדאמרינן במו״ד, (כ״ה> 5 I 4