Luaḥ erets Yiśraʾel · 1908-01-01 · שנת התרס״ט - שנה ארבע עשרה - 1908 · p. Seite 124

ישיאל 124 ל:־ח ארץ ולפעמים מאריכים פתאם בקול אחד יותר מרמרה. אולם צריך לרעת את מנע הנגינה המזרחית בכלל שאיננה סיבלת שום עול הגיוני, כי חפש* הוא המנגן בנגינתו׳ ופרא הוא בזמירתו ברי שים חק ונביל וכן שונה המזרחי מהאירופי גם ברוחי הקולות Intervaien'i) שאין לו רק קיל שלם וחצי, (halb und ganzton! כי אם שלישים ורביעים, ׳אשר מכאיבות מאד לאזניני, במו שמבאיב לאזניהם ההרמוניה שלנו, וקוראים לה רעש מחריש אזנים! אמנם שונים הם בני המזרח מן המערב ברנשיתם;על אחת במה וכמה שצריכים אנחנו להשתומם על סמיכת נגינת התימנים לנגינת האשכנזים, נגינת התהלים דומה מאד לזו של האשכנזים ובן באיפן שמיש רוחי הקולות של הבולם החזק. - כאמיר עיקר נגינתם מחולית היא. ובזה דומים הם להחסידים, מה שאין כן לא להספרדים ולא להפדם־ם שננינתם כהה וטרה שחורה. להמזרחי אין נעימה (Melodie) בסוכן האירופי, כי אם תנועה או טעם (Mediv) שהילך ומשנה כאיית נפשו. ובן לוקח לו תנועה או נעימה אחת ומזמר בה שירים שונים בהיספות סלסולים כי הבלבול (Coioratur) עיקר גדול בנגינת המזרחי, ובלי סלסול אינם מ־צאים שום טעם בנגינה ונשאר עד היום אצל היהודים בכל העולם