Luaḥ erets Yiśraʾel · 1907-01-01 · שנת התרס״ח - שנה שלש עשרה - 1907 · p. Seite 69

תמיר למלחמה, לא שמו לבם כלל לעבודת האדמה ׳וגדול הצאן. אלו היו איספים את המים היורדים בימות הגשמים ומשקים בהם את עצי התמרים היו העצים;גוחנים להם פירות במדד, רבה, אך הם חושבים •למיון לעצמם להתעסק בדברים בווים באלה. ומלבד י שלא השתדלו להשביח את אדמתם, עוד חטבו את היערים ■י בלי חמלה וכך הלבה . הארק הלך וחרב, ער בי .נהפכה למדבר. עד היום הם ממים את כל אלה שהם קשורים;•אל מקימם, כמו את הפלחים העוסקים פשוט בעבודות י האדמה וכל מלאבד, בזויה בעיניהם, גם החבלים הנעשים .מסיב הדקלים והמצעית הנעשות מענפי התמר אינם ■;עושים בעצמם כי אם קינים מאחרים. כשגברה יד האירופיים התחילה פרנסת הבזה •והשוד להתמעט. מתחלה היו מקבלים מהעיברים ושבים : איזה מם קבוע וניתנים להם לעביר בשלום. לאט לאט •מצאו האירופיים דרבים אחרים איך להגן על עצמם ולעצור .בעד משובת הבדוים הפראים, ובכל זאת עיד לא חדלו :הבדוים מבזות המלאכה ועבודת האדמה ועל כן הם »לבים ודלים. המלאכה הרגילה אצלם היא עשית פחמים, אולם ■ער הימים האחרונים לא נמצא אצלם נם גרזן יפה