Luaḥ erets Yiśraʾel · 1907-01-01 · שנת התרס״ח - שנה שלש עשרה - 1907 · p. Seite 32

J2; ל ו ח א ר ץ י ש ר א ל הרשעה. עם היותו הגדול בחכמה ומנין נזבל בני דורר והעמידו רבבות תלמידים. לא נמנע מכתת רגליו לבבל ולערב,לגליה ולאפריקה, בתלאה וסבנה <ע׳ ר״ה ב״ו, ברבית. ס׳ ע״ב) לחמש ולקדש את אחיו ליום הגדול והנורא, אשר בו ישברו על עריצי רומי מעל ציארם. הוא המליך את שמעון בר בובבא למשיח ישראל ויהיה לו לנושא כליפיסנהדרין צ״ז ע״ב ועור). וכל הגבירות והנוראית, אשר נעשו בימי מלחמת ביתר, אך ברוח פיו ובעצם ידו געשי. אם אמנם לא מצא אז העת הנכינה להכריע את אייבי ד׳ וישראל ויפול הוא וכל עמו בירי האכזרים, לא אמר עוד גואש ייעלה באמי; לבו יבקדושתי על גבורי כל העמים וכל הזמנים, אם נגל את דברי הימים מתחלתי ועד סיפו, נמצא, כי אך זאת היא צדקת גאוני המעשה, כי לא •רצי לבלות את מפלת עמם׳ ולבן ימהרו לשלח יד בנפשם או לצאת אל מול פני■ המלחמה החזקה, למען יספו. לא בן עשה ר׳ עקיבא : אחרי המפלה האימה שב במניחת נפש ובטחון שמים מחרכי וקשתי-לתורתו ובית מדרשי. והפעם לא החטיא את המטרה׳ כי אם הציל בחכמתו ומסירת נפשו את ישראלי■ משני האבדון, אשר בבר אחזו בו בחזקה. וכאשר נחתכה■ גזרת המלכית האדירה המושלת בכפה, לבל יהין כל איש לעסק בתורה זברכית ס״א ע״ס לא למד עור ר׳ עקיבא תורת בבית המדרש - בי אם הקהיל פהלות ברבים בשוקים.