Luaḥ erets Yiśraʾel · 1906-01-01 · שנת התרס״ז - שנה שתיים עשרה - 1906 · p. Seite 121

חוזה בהקיץ 121 מתקימת לעילם רק בזניתה של "םל־ה מלנה" ושבשביל זה איכלים סעידה זי לבמד דוד מלך ישראל החי וקים לעילם, ובסיף דבריו פנה אל המסובים בקריאה זו: ."רבותי"! אכלתם סעודת "מלוה מלבה" כדי להגהות אה עצם התחיה שבנו, שהאגדה אומרת עליה כי אינה נהנית משום מאכל כי אם מסעודה זו, נכבד נא הפעם אח עצמנו הזאת עוד בדבר אחר, נניח עתו, היסיד לאיזה דבר באותה הארץ שאך בה חיינו ואך בה נחיה חיי אדם וישראל, נעזר נא לעצמת החיתנו שלא תצטרך להתגולל הרבה בקבר, נקרב נא את תחית מתינו עד שנקים מעט מעט את סוכת דוד הנופלת, נתמך נא ביד־ אחינו המחיים את נשמות ציון ואת הרבית עיר דיר ואז ניבל להגיד בפה מלא על סעירתני הזאת בי "דא היא סעידתא דרור מלכתא". דברי קמחי לא החטיאו את המטרה, רגשית קודש, געגיעי ארץ ישראל התעוררו בלב הנאספים בל אחד אמר לחברו: צריך לעשות איזה דבר, גחיץ לעשיית התחלה טיבה נבקש את ר׳ מנחם שלנו כי יהיה לנו לראש ולעינים בדבר הזה. "צרקתם צדקתם אחי"- אמר ר׳ מנחם בצוותו להגיש "מים אחרונים" ובלבשו את מגבעתי מעל ירמלקתי- כן כן אחי צריך לברך על הכיס כי באמת