Luaḥ erets Yiśraʾel · 1905-01-01 · שנת התרס״ו - שנה אחד עשרה - 1905 · p. Seite 86

ני היא ואירחיי לא ידיי שיחה עמהן ועל נ" ג£ "יהודנים" זקנים ונעלי פא־־ מנקרים איתי, יכלם יחדיי-על ני ליטאי הנהי. אך אחרי איזה יקירים שנקרוהי החיננים מעילם ה מ ם ח ר נחה דעת נעד הנית ונית ביתי, יאחרי איז־ מחמאית שנדב' אחדים מהצעירים הייצאים ינננסים אצלי נתפיפי גס הננות. ניחיד נהננד אצלם אחרי שהאריס של הנ׳ת הננירה ספר, שטרם צאתי מורשה■ קרא מאמר של שבנם בה״קוריר היהידי״-זנן קראי אז נעירי אה״הצפירה"), אשי *העיר שימת לב נעיר-מאז התקרבי נני הבית עיר יותר אל שננם ולבם נ״נ נס ני, עד בי נצאתם לניר נמעין הקיץ מסרו נידו את מפתח האילם ואמרי לי, ני מצדס; יניל לעשות ני אספית קטנות אם רק לא יתננד ל ז ת השיער וגם השאירי לפקודתי את הפסנתר שירע לנגן עליו "עוד לא אבדה תקיתני". במשך הזמן הגזבר התודע בעזרת בארד וטלנאי" שלא בשקר התפארו, ני יודעים הם את אשמת נ״חמשח אצבעותיהם״-ל״זקך, זקן הסופרים העברים והזרגנים ולאליעם,-כאשר הגיד לו בארל בן היה, כפעם הראשונה לא נתפעל קמחי הרבהמאליעם,ע״פ תאור נארל קוה למצא בו את האיש שבקש, ובפגישה הראשונה לא ראה בו שום אותות גאונות אי רוממות מיוחדה.