Luaḥ erets Yiśraʾel · 1904-01-01 · שנת התרס״ה - שנה עשירית - 1904 · p. Seite 146

נסדרו סדרי המשניות ככר פי חדי ספרות ישראל שמה. בכל תמופה ותקופה נמצאו בה אנשים גדולים׳ אשי פקחו עינם על השכלת העם: שמעון בן שטח, יהושע נן גמלא, חכמי דורו של בר־כוכבא׳ כלם שטו לבם ליפי ככל ערי ישראל בת־ ספר לתינוקות של בית רבן׳ וידיעת התורה והמצית נפוצה׳ אם רב ואם מעט׳ כין כל שדרית העם׳ ולכן לא היתר. כל נחיצות להככיל את ההמון. בחומרות יתרות ולמשוך את לבו אל התורה ברג־וני רפלפול־ם הדקים, המקסימים את שכל ההוגה כס׳ כדק־־שעשועים את עין הרואה. לאת היא הסנה העקרית של שנו־ האופי, שבין שני תלטודיני הייושלמי והכבלי. ואת ראו רבים מחכמי בבל, ותנחל נפשם כארץ מולדתם׳ אשר תנאי החיים בה הולידו אופן למוד מסכך וקש*. המיגע את נפש המשכיל על דכי. ומאום לא ישא כעמלו. ויחלו יבים מהם לעזוב את ככל׳ ויעלו לא״י לשמיע לקח מם* המורה הגדול—רני יוחנן. ואם אמנם מצב ישראל המדיני והכלכלי ב׳מעינא" היה נורא כאד׳ כי הלהין׳ עמת האויב והעניות גברו בה ועלו למעלה ראש, ככיז לא עצרום כל אלה מלכת אל ארץ קדשם. מהראשונים שעלו לא״י היו רכי חייא נר אנא, רבי שטעון בר אבא *1. ר' אלעזר בן פרת ועוד הרבה. אולם נלטו לא הביעו את בקרתם ההרה על תורת בבל כמו ר׳ זירא (זעירא> הכהן שעלה גם הוא ארצה ישראל. כנראה, הסתופף ר־ז כימי עלומיו בבתי מדרשם של רב 1) מתנו של שמואל ומבלי כונה פלנוה קולמקי בווובריז כ״ה של •מגנורי האמה" ("רבי יוחנן בן נפאא" מיג׳ א׳) כי צוה ר׳ יוחנן את רבי חייא בר אבא לישא אח בה שמואל השבויה, וצ׳׳ל: את רבי שמעון (או שמן) בל אא.