Luaḥ erets Yiśraʾel · 1904-01-01 · שנת התרס״ה - שנה עשירית - 1904 · p. Seite 113

אז מים, לא יחדל מקרוא ■בשם ד," כל זמן שאבו מהבור. מהעצים שתחתם תדורנה הרוחות הרעות נודע לי ביחוד עץ החריב׳ שכידוע קליפתו ישלה צבע אדים־חום. אחת דסלחות שמרה : בצאת המלחות בנקר לחטב עצים וחובת הנשים הערביות להספיק עצים הנצרכים לבית) נמנעות הן לחטב עצים מעץ החרוב. אף כי כיום אץ שם כל סכנה וסחר מהרוחית הרעות בכל זאת לא צריך להתחיל לחטב עצים מהעץ ההוא. והמלחה העושה זאת צפויה לאסון, כי ישכר הגרזן לשנים או כי ימצע הברזל את ידה. העץ הוא באמת קשה כל כך עד כי יכהה הגרזן שביד החוטבת ולא יצלח עוד ככל אותו היום• כי את עץ החרוב אוו הרוחות הרעות למושב להן, זאת מחליטים הערבים מהצבע האדים של העץ שיזכיר להם צבע דם׳ ולכן עושה זה עליהן רשם רע מאד. בלילות בהירים מנגה הירח׳ נמנעים הערבים נשכת בצל שגם בו - לפי דעתם- תשבנה הרוחות. הם מאמינים.כי הרוחית אוהבות להנפש בצל הלילה כמו שאוהבים בני האדם לשאף רוח בצל היום. קיבץ המנהגים והספורים האלה וסדורם, הזכירני מבחינה אחת כי אמנם טוב וישר הוא לצפות לדי בכל עת ולהתחיל ולגמר את עבודת היום בקריאת שמו. אבל מבחינה השנית נוכחת* לדעת כי מגונה הוא המנהג הזה המרגיל את האדם לשאת את שם ר לשוא. כי אלה ששם ה׳ שגור תמיד בפיהם ׳ רגילים הטה לא להשמיע כלל לאזנם מה שהם מוציאים מפיהם. ובחשבי מחשבות אדות זה, עלה על לבבי הרעיון כי לההזהרה שבעשרת הדברות «לא תשא את שם ד' אלהיך לשוא" י שטות ב׳) היו לקו אותם המנהגים והמדות שתארתים למעלה. ואני נוטה II