Luaḥ erets Yiśraʾel · 1895-01-01 · שנת התרנ״ו - שנה א׳ - 1895 · p. Seite 7

אם לא יש עליהם כל ערעור. ואם המוכר יצלם כל המסים המוטלים על הנכסים׳ ואם אינם ממושכנים או הקדש׳ ואם הכל על נכון׳ אז יבואו המוכר והקונה בעצמם או באי כחם (בשטר הרשאה עשוי בהק) לבית פקודת האיררה ובפני הפחה׳ המוסטי (כהן הדת) וההאדי (שופט) יודה המוכר כי בחפצו ורצונו הטוב היא מוכר את אחוזתו להקינה בסך המבואר. וכבר קבל את הכסף׳ או הקונה משלם לו את הכסף לפני השופטים׳ וההודעה הזאת (מצדקה) תכתב בספר והיא גמר הסכר, ואחיכ ישלחו כל הכתבים יטנית לבית פקודת הנכסים הנד. ומשם ינתן להקונה שטר מקנה (קושאן) אשר בו מבואר מרת האחיזה ומצריה׳ ועל הקונה לשלם אחד למאה ממחיר אחוזתו מאדמת מולך. וחמשה למאה מאדמת מירי, (בהאחרונה רק על פי שומת שמאי הממשלה) מם להטמשלה. על פי חוק קדום הנהוג בארץ תוגרמא׳ ישימו פקידי הנכסים את לבם רק להמצרים, לא אל המדה המבואר בשטר המקנה׳ ולכן הקונה אחוזה יתבונן היטב על המצרים המבוארים בהשטר המקנה של המוכר׳ ועל פיהם יחשוב את מדת נחלתן׳ ופקידי הנכסים נזקקין לבעל האחוזה לשלות מהנדס הממשלה למדוד את אחוזתו לפי מצריה. על פי המדידה הזאת ישנו את מדת האחוזה בשטרי המקנה. דיני בר־מצר נוהג גם עד היום בארץ, ובל איש יכול להניא את שכנו הקרוב אליו מלמכור את אחוזתו לאיש זר. ומשך שנה אחרי מכר האחוזה יוכל הכר־טצר לבטל את המכירה׳ ולכן טיב כי הקונה אחאותי יקבל מאת שכניו בני המצר׳ שטר, כי מוחלים הם על זכותם, או יעלה מהיר האחוזה בשטר המקנה, למען יהיה בטוח כי בני המצר לא יערערו עוד. באדמת מירי הרשות לכל איש להחזיק אדמה חרבה אשר