Kokhve Yitsḥaḳ · 1847-01-01 · 9 (1847) · p. Seite 64

ונפשו תכסוף לשבור מוטות עולו, רק עמל וכעס יביט לתת בידו י יקצר ימים ושבע רוגז!! אהה. איך תחרה המשמרת בשמחה פני המורה. בראותו ימים יוצרו ולא,:חד באחר בהם. ואף עתה אין איש יכיר מעבדו לשום לב על תום דרנו לכבדהו בין יושבי חלד. ותחת כבודו רבת תשבע נפשו לעג! אץ תשתוחח עליו נפשו בזכרו. כי בעוד עצומיו מלאו עלומיו, רק במסכנות ולחם צר יכלכל את ביתו, אף ני לשיבה ני זרקה בו ככלות כחו?! מה מאוד נפשו עליו תאבל, בהביטו אל בניו ואשת חיקו, למו יצפון איד כ׳ יבוא נשפו ועת חליפתו ומלכודתו עלי נתיב תשיגנו — ואלה הצאן מה יעשו? הן בעודנו בחיים עמם חליפות וצבא עמו, ורק על צרור נקוב השתכר, אף כי אם ירח מהם ניח! מי ישים ערבהו עמם? ומאן ימצאו שוע בפידם? הכי במצפוניו יוכל להמנות החסרון! הלא לא קדמוהו ברבות,טוב, כי יועיל למו הון ביוםעברה? הלא נוחם יםתר מעינם, נחלה מכתם, ואך תקותס להחזיק בפלך כעני בפתח! היכול יוכל עוד המורה להטיב גהה ברוח כהה, למה כום חיים. והוא ימצה כוס התרעלה, לשגשג תקוה ונחמה בלב תלמידיו, ומאתו תושיה נכדתה, ותוחלת נשתה, תחת טובה, הוה,.חחת שבר שבר, ותחת משיבת נפש — דאבון נפש! סעיפים וחזיונות כאלה, רעי האהובים! יבעתוהו כמרירי יום, מהם רוחו תפעם, תכבי עליו העבודה, משמרתו תקל בעיניו כי תמנע טוב מבעליו, ועם המלאכים הבונים יזיל דמעות ומלין לצד עילאהימלל: זו תורה ווו שכיה:? כהנה וכהנה רבו המכשולות ואבני נגף ר ש נ י בתי ישי‘אל! ועוד זאת בעוכרם, כי יחדלו אנשים מוכשרים, על כן ההוראה. לרבים חורת אומנתם כמו זר נחשבה למו; וגם היראה להרבות מספר האביונים, ׳גוללו אז ידבם על העדה, תפר האביונה להרבות בתי הלמוד, ולספח אל אחת הכהונות אלופים יצלחו למלאכה — ומזה הסתעף חולי ומכאוב ישאו ויסבלו רבי בתי הלמוד, ני כבודם ׳בקלון הומר וערכם יגרע בעיני העש, לא יבחינו בין טוב