Kokhve Yitsḥaḳ · 1847-01-01 · 8 (1847) · p. Seite 53

(אחיו אשר לא לתדו לשון וספר לועז, לדעת גלילות הארן אשר אנחנו שוכנים עליה, תכונות יושניה, דעותיהם אמונותיהם וותיהס. ושנית , ללמד ע5ני לשון ייי גשסה גרורה ניאות לפי חוקי הלשון. על סני החונרת כלה שסין רות תן "וסי, רות מליצה ולאות, ולא לנד נושאים נשגבים , ני נס קלי העדן השפיל שמשון לעטות מעטה תהלה ותפארת. אחוז נזרועו אן עלי פרחים וסעודי ציצים ייירון כף רגלינו, היה לנרמל ישימון וציה ומדנר ערג נגן ד', ומי יגעא נשפתים את חין ערן האגרת הכלולה נהדרה , אשר נראם המאגדת ותהלתה דומיה! ~ י(א אכחד ני נושאים האלה רחוקים התה איש תן אחיו, ואין זיווגם עולה יפת! — האנמה והמליצה, אן- כי שתיהן יחדיו ננות שמים, בכל זאת שונות הנה *תכונותיהן ונסנולותיהן. המליצה תקרע נשון עיניה, ותיטיג את תלתלי ראשה «זרי שושנים, למען תשא חן געיני נל רואיה נא נן אחותה השניה! היא תגוז נל נזם ותלי, נל פאר והדר, אשר אן יעינו ויקדירו את זהרה, ונל יוסי יחסנו לדופי. ואוסיף ותתפלא עוד, אחרי אשד תעודת ססרים כאלה, להועיל (אנשים דלי שכל וקצרי רות; אין יתכן להשתמש נמליצות רמות ונמלות נשגנות, אשר לא תמצאנה נמקראי קודש רק פעם או שתים? ומדוע לא אנה הלוןנעקנות י׳יג לינדא ז״ל אשר כתג את ספרו הממולא: ראשית למודים בלשון צת וקל למען ירון קור' נוי אולם מה נאמנו מרי התליןהכלעדי l’opo .־Whoever tlunksa 'faultless: tosee, Ihinks wliat me’er was nor e’er shali l)C יאשר׳ התחנר וסופר נישראל, אשר יחשונו לו המנקרים עון נזה ■ גס על זאת סקח עינו לגלות מדי דנרו מלאומי אזיא, תכונותיהן ואמונותיהן נמה דעות יאמינות נוזנות אשד נמלנו מהם נמו אמונת הקמיעות *) ופעולות הכשוף , אשר לא ניהודה סרשס, ני אס מורשה לנו מן הערניים ושכניהם החמויייס.?ונענו יצאה המחנרת הזאת נמתנה העננים, והנה משכילים ראוה ותיטג ’עיניהם, נבוכים , ושפתם ישנסונה , ני לא נא עד הנה ננושם הזה לגנול ישראל. ח! כל חוקר נקודות אום ישראל מרחם משחר עד היום הזה׳ ידאה לעיניס ,?' נכל עת וזמן אשר רות אנמה נוססה נקדנ לאומי תנל ומשפחות אדמה, אז נ° עס אלהי יעקנ, לא טמנו את ידיהם נחיקס, מנלי משות תושיה, ני אם ’אשים אחזה רגלו, וכמוהם גס ישראל עשה איל ׳ אס לא ילדי פשע ואון : rmC או קנאת הדת ואהנת הון, נמקל חונליס הלמו ומחצו רקתו, וישמעו את ’<סי רוחו לבלי תגנהנה עוף— אן מזמן התיכון אשד גנר הפלפול נישראל, אשתה צרעת מתארת הזאת נין אצילי נני עמנו,אשד תמנה לא נרפאגו, לדאנון («ו עד היום הזה ׳ תני אז החל ישראל ללכת הלון ודל יום יום, וינזר לבושת. — ®יפשיהורה או תופשי פלפול, תאסינכל תדע, אשד רק לאטו יובילם אלי מטרת ®®יקותס ועשתנותס: הננוד, וישיתו לפלפול הה5ל ורעות רות לנס, אשר גלי ®®ל רנ, מאויי לנס יפיק וחפצם נידם יצליח. נס לא נתנו את נת אלהיס: חיזושיה, לנטות אהלה נקוג עם מרעיתם, מדאגה, סן יסקזזז עיניו וידאה, *) לא אוכל עצור נרותי מספר לן, קורא נואן׳ את אשד קרה זה לא נניר. איש אחד קדוש .נולד נעיר קולקוב נתן לאיש ירא ורן לבג קמיע אחת אשר סגולתה ני נושאה לא ידע פחד ומנור מאומה. האיש הזה ■לא" משל נרואו לפתוח אותה ולראות מה אלמי עלי לוא הצרור, ומה נת5 הנוכל נה? שם עיר מולדתו: קולקוגי