Kokhve Yitsḥaḳ · 1846-01-01 · 7 (1846) · p. Seite 16

רגליהן. הודו להם ני סוג עשו געמסי נהם חרה oft׳, אשר גס oft רות גס, מלה חין גלשונם, נעזנס oft ססרי תחינו היקרים מת;/ וימויע אחי הענדיס ומנוס ידם. ידעתי ני תתמהו, מה ראיתי על נהה ותה תרי קנוא קנאתי לנגיאינו, אם הרגום אגותינו, אנתנו נדרושה את ספריהם, נשוג נשתרם, אז אורם עצינו יזרח, וחפן ליינו גירינו יצלת. התבערה. מה קול ענות הלזה נאזני? מדוע לילה ניוס יאיר, נתאנה נאורה? מי הקים דממה לסערה? מי העיר הוזים אונגים לגנות, מה זה זעקת אגר יעוררו? השאננים שאננס עלה גאזני, קול נהי נשמע נקומה! ננוסה! נגרתה! נעזגה עיר התהלה, פן תרנקנו האם הגדולה ותתנו ממרום שלת אש ותלת נסגני ארמנותינו, תה נאנחה יהמה, אס על גנים נגונה — הוי עיר, הוי הונה שאונה ועלז נה: גתים ספונים נדמו למשרפות סיד. נכרתו נוירות, נשמו ארמנית: דרני העיר אנצות, נל יושגיה עזנוה, והיא תר לה, תפרש גידיה׳ תיליל על גניה, ני יצאוה, אין מנהל לה, אין מקים יריעותיה, סיפר מגדליה . — על רועה רוח. ■ נ! חלוף: מענו ורעים ימי חייו׳ עוד מענו ואינם, עוד מענו אגד שגרו, אגד נל זכר לן5 ועתה מדוע ראיתיך על אנון הונך תפרש נפים, מר תיליל ׳ הן נספו אם חלף וענר, עוד ישוג, כל עוד נשמת חיים גקרנן הקותך להשיג הון לא ננזגה; ועתך היקרה מנל, משתק לן י נא ג נים נכף הקלע היו לך ימיך׳ תזרם הלאה גשרירות לגן׳ הגל יריפם ורות ישאם. אוי׳ סכלות לא מענו י• לתשוג תחשנות׳ לעשות עצה׳ להעניר מועד׳ אשר רננות ננפים לו, ודרך ־לא ישוג יהלון^מדוע נהדוף נאינה את עת מפנינים יקרה׳ אשר אם נעוף עינינו נה ואיננה מדוע גהמנו על תות ננר ואחריתו, ועל יומו ני אגד לא שמנו ל3 ׳ ונרד פלאים לא זכרנו אחריתנו ׳ נחשננו כגהמה לענת הוגלה; גוקיר עתינו מפז, ורגעים מכתם אופיר, נדעה נרדפה לדעת חכמה ומוסרי אז נשיניל, וחסן לנינו גירינו יצלת. עור אחוז ביד נערמנהלהו. אולי ישמע קולי קול נהי ירפאני יאיר מחשרי עוד אראה אציץ מחרכי! הנער שי שירו, עזבהו זינם כצפאם עפות אהה, עיני מנוער סוגרו, ראות יפיך׳ שמש׳ נעדרו אך מידיך לי קמים בם אתחמם בצהרים. אחלי! קורא לאור ויהי