Kokhve Yitsḥaḳ · 1846-01-01 · 5 (1846) · p. Seite 57

וכנגע במשפחת אדם תשוני דתי ונטמאתי טומאת דומן למען אמונתי. במלחמת עתות׳ תדבקני מרת נפש, ועל שפל עמדת יעקב שמה החזיקתני באשד תלין עיני דמעות תכנה בסנורים מקול ענות לעו. חנם אזני תצילנה ולבי מפצעי תלאות׳ הונח שאיה. בעדי נעימות האביב המשמח לב רגש מה אחזה? אם לא יגוני וכאבי נעכר על יפיו אתפאר בל אוכל ועל חמדתו רק תוי חרפה יענני ואותות רדתי מטה ופצעי ׳להבו בנפשי — וחיו לזכרון. כי האביב לא ל׳ יציץ ציץ ופרח וריח הטוב יתני דודאים ושושן בעמק גנוב הוא אתי, כי לא מאדמתי יפיח; בקציר בל אשא עומר שכד עבודת פרך שדוח בל אזרע, כרמים בל אטע, אך בנפשי אביא לחמי ממרחק לחם משמים. הה, כגר אני עלי אדמה אין דואה תומתי אשרי יעורר מדנים, לאנחתי אין מנחם על צרור כספי בחמת קנאה יקרצו עין, מבלי משים ני חלקי הוא אשד טפחתי מבלי אין זולתו להחיות נפש נדחה. אמנם אם אלהים יורישני חטאת מדיי ויכתוב עלי מדודות ואהיה לחרפות מה תתאונני נפשי ומה חתוכה׳? כי ידל ישראל ויגונו נצב סלה.