Kokhve Yitsḥaḳ · 1846-01-01 · 5 (1846) · p. Seite 53

אש הדת מימינה והשקט על מצח מאבני ננף דרך חיים סקלה ותהי אומנת כאם ׳!1ידי התבונה. אתה נצבת בטח בינת גבר נצח, זולתה אין דעת וכל חכמה אולת אך אתה נגביר במלחמת תנופת היינו, ומה אנוש זולתה? חדל אונים סלה. רגשות ילב בשוב האביב. יחידתי, אל דמי לך, עורי לבשי עוז•' עורי גברת לבבי, הגביהי כנפיך! קחי כגור סובי גבע יער וכרמילו לבשר שלומך עלי ההרים וגבעות לבונה. אל מול פני האביב מרפא בננפהו הדור בלבוש נעוריו כחתן יכהן פאר. בנשיקות פיו נמם שלג ויהי למים גם כפור וקדח כשבלול תמס הלנו, כנשר חדשה נעוריה ארץ וצאצאיה לבן בגדיה פשטה ויקיצו ישגיח; ושיח השדה יעל תאור, לעינים. עמקים ילבשו דשן וגיל גבעות תחגורנה מעטה ירקרק חרוץ גן ואחו יעטופו ותבלול נעימות נצח מלא פני התבל. כל עץ פדי יוציא נצו ויהי פורח תפוח ישלח פארותיו, פרח הזית, גפן אדדת מתרפקת בקיר הבית וכל נאות חמד דשאו סוגות בשושנים.