Kokhve Yitsḥaḳ · 1869-01-01 · 36 (1869) · p. Seite 80

כי היקל אשל אליו אנכי קולא אין הקריאה הזאה, איננו! ננין לגני אדמה יחמלש לנו נאין היד, וכה משה יזנל ויענני נקול עלב ונעים כקול כנול ועונב "נהי נני!״ הה, לומך עכל! ומה נולא הלעיון נענלו עלי יאשי, כי גם «אה לא נחנתי, לשית ידי, אב יקר, על עיניך! אשל לילה ויום נצרהני, ואשר היתה שומה עלי תמיד להדריכני נדרך זו אלן, זה שנע עשרה שנה! ולו על עלש דוי נכלה שכנת, אז אולי נשאתי נשיתי משכנך, הוגעתי מלאך המותה נאנחותי ונדמעותי ונמלל זעקתי מלוני רקיע נקעתי — אכן הה, לא ידעתי נכשי את הנוראות אשי קלוני — ונעת אשל אנכי התענגתי ואשאף רוח צח הנישנ נעת לדת הגשם מן השמים, והתנל עם כל חמודותיה שתקה לי נאור כני חיים ורצון, אז העולם ממך נעדך מאורו וכוכנ חייך אשף נגהו! אויה, מי יחיה «מומו זאת אל לנו, דלך כנלת ארץ לנוא קלאנאנאווקא יפריד ניננינו לעולם ועד? מי מלל כי הגשמים היורדים להניח נלכה על הארץ — יולדים לחיים! — לחיים, אשל שנע נפשות אגודים ומנוכים ואחוזים נו — מי מלל כי הגשמים היורדים להצמיח גנה וזלועיה, תת לשושנה אודם לחיית, לאלון הצמרת, הגשמים האלה המניאים חיים ותקוה לכל מי, וצומח צרור נכנכיהם, ירחצו הליכם נמימה ויציקו עמהם ארס לשלול ממנו עגולת תפארת ולממוס גן מיי נענלה וזעם ולרמוס נאף כל שושן ופרח אשל עלה יעלה על ערוגות נשמיו, מי מלל כי פרץ מים פלוץ כלץ נחייך אני מחמד לנני, ואת אשר ראיתיך יום נסעך מכת, — לא אוסיף עוד לראות הוד פניך, פני משה אשל קרן אור יקרות עלינו — עד עולם! מים, הוי מים, סוללים! אתמה, נגד רנ נגדמם, חיים תתנו לעיפים ונמל עדניכם מרפא לעצמות צחה צמא, נרכים כושלות מאמצו, תיעיני גתה לכל ממן, אלץ תלוו למען תתן פריה בעתה, ונלעדכם הארץ תשאה שממה וכבגד תבלה, המנצלת ממולל ותיבש, השישנה תשליך עדיה, אלונים גאיונים יעמדו עלומים כיוה הולדם וכאלה בשלכת נטעם נלי שגשגו, הדודאים נלי ריח — לנו תועלותיכס! אכן הפעם נוראות בגדתם, בלית כלתם את נכול המות, להכרית אני מארץ החיים, ונין הגלים חצבתם לאיש משה קנר — לכן לקראת מים התיו עיני מים! — דנלי נן קודר הכותב בלוח נכאה וכהה בדמעות עינים ונשנרון מחנים ובלב נמס כמים ונוחם מעיניו יסתר. ט^ניש לאנדויא. נוחם von Jac. וכאשר מלאה, ילחך יקל הולך, אל על דכא תרים כשוכר קולך, על שקל בוטח, בוטח נאשלו, עד ארגיעה, רואיו יאמרו איה עשרו? מלך! כמו בחזיון ליל מולך. ואחלי נהפך למשחית הודך הולד עדיך, ולעפר ישכן כבודך דוס לי והתחולל בהתנשא אם ננלת ן אס תשית בשמים פיך עשת הסבלת, המאמר לרכב? הכוך את ידיך! Rubin. ״אל תדאג אנוש! דאגת ממר הלא תדע אשר אין לו שחר, היום הנך דל ואביון מחר ונתנך ה׳ עליון ולנגיד עם אותך נמר. היום תקהנה שניך, לחמך נוסל, גלמוד תמית, נכפן ומוסר למלא בטן, תקטוף מלוח שורש רתמים, גם עלי שיח וממר אתה ובניך תחיה בנותר.